זהר

נו) והוא אומי אומאה, דשמע מאחורי פרגודא, דמלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא, ובעט בעיטין בההוא שעתא בתלת מאה ותשעין רקיעין, וכלהו מרתתין וזעין קמיה. ואוריד דמעין על דא, ונפלי אינון דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא, ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דימא, ואתקיים, וקדיש שמיה דמלכא קדישא, וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית, ויכנוש להו לגויה, בשעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא, וינגבון מיא, ויעברון בנגיבו.

פירוש הסולם

נו) והוא אומי אומאה וכו': והוא, המלאך מטטרון, נשבע שבועה, ששמע מאחורי המסך, שהמלך מפקד בכל יום וזוכר את האילה השוכבת לעפר, ובאותה שעה בועט בעיטות בשלש מאות ותשעים רקיעים, וכולם חרדים ונבהלים מלפניו. והוא, המלך, מוריד דמעות על זה, שהשכינה בעפר, והדמעות, הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומכח הדמעות האלו עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב, ומקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית, ויאספם לתוכו, בשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתיבשו, ויעברו ביבשה.
פירוש. הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד וזוכר בכל יום לאילתא די שכיבת לעפרא, שהיא השכינה הקדושה. אמנם אין הכוונה על כללות השכינה הק', כי על זה לא היה צריך לישבע השבועה, כי דבר גלוי לכל הוא אלא הכוונה היא על מלכות דמלכות, דסבר ר' חייא שהיא שבויה בין הקליפות, ונעזבה לגמרי, שבכה ואמר עפרא עפרא וכו' דכל מחמדי עינא יתבלון בך וכו'. ולפיכך היא מכונה אילתא די שכיבת לעפרא, וכאן נגלה לו לר' חייא הסוד הגדול הזה ע"י מט"ט שבא למתיבתא דר"ש, כי מלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא. אלא באותו הדרך שמט"ט הולך ומבאר לפנינו.
וז"ש, ובעט בעיטין בההוא שעתא בתלת מאה ותשעין רקיעין וכו' : הזווג דהכאה של האור העליון על המסך נבחן שהאור העליון בעט בעיטין במסך, כלומר, שהאור העליון בועט ורוצה להכנס למטה מהגבול שבמסך, והמסך מעכב אותו ומחזיר את האור העליון לאחוריו, שהחזרה זו, ה"ס או"ח העולה מהמסך ממטה למעלה ומלביש את האור העליון. וענין זה כבר נתבאר היטב (בהפתיחה לחכמת הקבלה דף ד' אות י"ד עש"ה).
וענין תלת מאה ותשעין רקיעין הוא, כי המסך נק' רקיע המבדיל, והוא כולל בתוכו ד' בחינות, שהן חו"ב תו"מ, שהן ד' אותיות הוי"ה. ומתוך שהמלכות נמתקת בבינה, נמצא המסך בבחינת בינה, כנ"ל, וספירת הבינה מרומזת במאות, כנודע. ונמצא שאלו ד' הבחינות שבמסך: חו"ב תו"מ עולות לד' מאות, אמנם נתבאר לעיל, שעל המלכות דה"ת אין זווג נעשה עליה, כי ה"ס השער הסתום, ולפיכך נבחנת בהמאה דספירת המלכות, שהיא ה"ת, שחסרה שם עשר של המלכות דמלכות, ואין בה אלא ט"ס ראשונות שעולות לתשעים. וזהו הרמז, שבמסך הנק' רקיע, שהאור העליון מזדווג עליו בזווג דהכאה, שהיא בעיטה, אין שם ד' מאות, אלא ש"צ, וחסרה י', שהיא מלכות דמלכות. וע"כ מכונה הרקיע בשם ש"צ רקיעין, וז"ש בעט בעיטין, בתלת מאה ותשעין רקיעין, בכל יומא, בעת הזווג עם שכינתיה. דהיינו לאפוקי מהאילתא די שכיבת לעפרא, שמבחינת הזווג הזה היא חסרה שם, כי היא סוד העשר החסרות מארבע מאות.
וכלהו מרתתין וזעין קמיה: סוד הכאת המסך באור העליון הוא בסוד רתת וזיע, דהיינו מתוך יראה שלא יקבל יותר מגבולו.
וז"ש, ואוריד דמעין על דא: המוחין דקומת חכמה מכונים עינים, כי ה' הספירות דראש נק' גלגלתא, עינים, ואח"פ. וכמו שאלו הטפות שהעינים פולטות אותן מהן ולחוץ. נק' דמעות, כן אלו הטפות שקומת חכמה פולטתן ממנה ולחוץ מכונות דמעות. וענין פליטת טפין אלו, הוא כי נתבאר לעיל בסמוך (בד"ה בעט בעיטין), בסוד הזווג דהכאה, כי האור העליון הנמשך לתחתון ופוגע במסך הוא בועט ומכה בו, שפירושו שרוצה להמשך למטה מהגבול שבמסך, אלא שתיכף ומיד המסך מתחזק עליו ודוחה אותו לאחוריו, כי אינו נותן לו לעבור גבולו, ע"ש. אמנם בינתיים, היינו מטרם שהמסך דחה אותו לאחוריו, היו נמשכות בהכרח איזה טפות קטנות מאד, מהאור העליון, למטה מגבולו של המסך, שהמסך עם כל זריזותו לא הספיק לדחותן ממנו ולמעלה. ותדע, שאלו הטפות לא תוכלנה להכלל בקומת החכמה שיצאה בתחתון, להיותן בלי לבוש של או"ח, והן נפלטות ויוצאות לחוץ מן פרצוף החכמה, והן המכונות דמעות. וז"ס שבעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חבירו הוא מוריד דמעות מעיניו, כי זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות, כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות כנודע. כי מה שהאור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, הוא משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס ב"ה שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול ח"ו. ומתוך שהאור העליון חושק ומתאוה להתפשט , ע"ד שאמרו חז"ל נתאוה הקב"ה לדור בתחתונים, וכן שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך להמשך למטה מגבולו והמסך מחזירו לאחוריו בסוד או"ח. אשר בינתיים נפלטו דמעות לחוץ כנ"ל. הרי שהדמעות האלו באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חבירו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות כמו הגשמיות, כמ"ש להלן.
וז"ש, ונפלי אינון דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא: וה"ס הכתוב, ​כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה (שה"ש ח'), כי נתבאר שאלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון. וכמו שתמצא בענף הגשמי בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה ורחמים על חבירו נמצאות הדמעות רותחות כפי מדת כמידת מעיו עליו. כן הוא בדמעות האמורות שהן רותחות מאד כאש, בסוד רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וזה אמרו דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא ומדת המלכות מצד החכמה נק' ימא רבא, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים משברי ים.
וז"ש, ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דומא ואתקיים: היינו אותו ​השר של הים שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש חז"ל (ב"ב ע"ד) על הפסוק ​ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו ​יקוו המים אל מקום אחד (בראשית א'). לא רצה לבלוע מימי בראשית, ואומר, שמאלו הדמעות הנופלות לימא רבא, הוא קאים ואתקיים, שהולך ע"י ושב לתחיה.
וז"ש, וקדיש שמיה דמלכא קדישא וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית: כי בעת בריאת העולם לא הגיע שום תיקון אל המלכות דמלכות, כי המאציל תיקן את העולמות אבי"ע בסוד מ"ן דבינה, ולא במ"ן דמלכות שזה הספיק רק לט"ר דמלכות ולא למלכות דמלכות, כנ"ל. וז"ס מ"ש חז"ל על הפסוק ​עמי אתה (ישעיה נא), עמי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות ואתם גומרים אותם כי המלכות דמלכות כל תיקונה מוטל רק על התחתונים. ולפיכך כשנאמר לו לשר הים, יקוו המים אל מקום אחד (בראשית א'), סירב ולא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי הקליפות היו גוברות עליו מחמת חסרון התיקון של המלכות דמלכות, וע"כ נהרג. אמנם אלו הדמעות הנ"ל, הן המבררות והמתקנות את המלכות דמלכות, וע"כ נותנות חיות לשרו של ים, שיוכל לעמוד לקדש שמיה דמלכא קדישא, דהיינו לקיים ציוויה דמאריה ולמבלע כל מימוי דבראשית, כי אז תתבטלנה כל הקליפות שבעולם, וכל כחות הרשע, ויקוו כולם אל מקום אחד, שה"ס אצילות, כי עולם האצילות יתפשט בשוה עם רגלי א"ק עד לעולם הזה, ויהיה גמר התיקון, כי ישוב הבי"ע להיות אצילות. וז"ש ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דימא ואתקיים וקדיש שמיה דמלכא קדישא, וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית.
וז"ש, בשעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא: כי זה יהיה לעתיד בגמר התיקון, שאז כל אומות העולם תתקבצנה בבת אחת להשמיד את ישראל ח"ו, ואז יתגלה זה, ששרו של ים יבלע כל מימוי דבראשית. וינגבון מיא ויעברון בנגיבו, שיתיבשו המים וב"י יעברו ביבשה. שז"ס ​כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז'). אבל אז היתה רק התחלה, כי לא היה אלא בים סוף, ורק לשעתו, אבל בגמר התיקון יבולע המות לנצח.
ובזה, ביאר מט"ט היטב את השבועה שלו, שנשבע, דמלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא, כי הגם שהזווג שעושה בכל יום עם שכינתיה, הוא רק בבחי' ש"צ רקיעין, שהוא רק בט"ר דמלכות, והמלכות דמלכות נשארה שכיבת בעפרא, שנדמה לנו, שאין המלך זוכר אותה כלל, הנה אינו כן, אלא שפוקד אותה עם כל זווג וזווג, כי בכל זווג נפלטות דמעות לחוץ מכח הבעיטין דבעיט בש"צ רקיעין, ואינן נאבדות אלא נופלות לימא רבא שה"ס המלכות דמלכות הנ"ל, המקבלת תיקונה ע"י הדמעות הללו לאט לאט, שבשיעור הזה הולך וקם לתחיה שרו של ים, עד שמתקבצות הדמעות לשיעורן המספיק לברר המלכות כולה, שזה יהיה בעת שתתקבצנה כל האומות שבעולם בבת אחת על ישראל, ואז יקום שרו של ים לתחיה ויבלע כל מימוי דבראשית כי המלכות דמלכות תקבל תיקונה משלם. הרי שהמלך פוקד לאילתא בכל יום ויום, עד שתקבל תיקונה משלם. וכאן נגלו לרבי חייא כל משאלותיו, כי ראה ששום דבר אינו מתבלה ח"ו בעפרא אלא להיפך, שיש עליו זווג בכל יום ויום, כמו שנשבע לו מט"ט.