זהר

נו) דא נהיר על רישיה, ומיא הוו נפקי מגו אפותיה, ורוחא נשיב לעילא. ונהיר מנהירו דא, עד דהוה נחית נהוריה, מנצנצא לשבעין ותרין נהורין דשמשא, כיון דאינון נהורין אתרשימו בגו שמשא לתתא, הוו חייביא דעלמא ידעין בהו, והוו פלחין לשמשא. כיון דאסתכל קב"ה באינון חייביא, סליק נהוריה וגניז ליה. אמאי גניז ליה. בגין דההוא תנין, הוה סליק ונחית, ובטש באינון יאורין, עד דגנז ליה, ולא אתגליא.

פירוש הסולם

נו) דא נהיר על וכו': אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.
פירוש. כי כדי להשפיע לשאר המדרגות ירד האור לבחינת מים. מפני שנתמעטו הג"ר דג"ר שלו ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר המכונה מים, שזה נעשה מכח הכרעת קו האמצעי. וז"ש ומיא הוו נפקי מגו אפותיה. דהיינו ממסך דבחי"ג הנק' חוטם, המשמש לקומת החכמה דהיינו קומת ע"ב, (כנ"ל בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ"א) ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח לבד. וז"ש, ורוחא נשיב לעילא. ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מכל מקום מחויב מתחילה לקבל ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר ונשאר בו"ק דג"ר. שה"ס ו"ק דקומת ע"ב, (כמ"ש לעיל ב"א דף פ' ד"ה אמנם ע"ש) ולפיכך אומר תחילה, דא נהיר על רישיה דהיינו בבחינת אור, אלא אח"כ שנעלמו הג"ר דג"ר והאור חזר לבחינת מים, אומר ומיא נפקי מגו אפותיה. אמנם לא תמיד מדייק הזהר בשמות הללו.
ונהיר מנהירו דא וכו': ומפרש, למה נפקי מיא וכו' ורוחא נשיב לעילא, ואומר, כי מקודם לכן האיר מאור השלם הזה עד שהיה יורד האור מן הבינה, ומנוצץ לע"ב אורות של השמש, שהוא ז"א, שהשיג קומת ע"ב, המכונה ע"ב אורות, שהוא קומת חכמה כנ"ל, כיון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם והיו עובדים אל השמש, דהיינו שהיו עובדים להמשיך האור ממנו מלמעלה למטה, כיון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור ממעלה למטה, העלה האור וגנז אותו. ולמה גנז אותו מפני מעשה הרשעים. משום שתנים הזה היה עולה ויורד והמשיך גם הוא האור ממעלה למטה בסבת מעשה הרשעים, והכה באלו היאורים, שהיה מחריבם בכח הדינים הנמשכים עם ההארה שממעלה למטה (כנ"ל ב"א נ"ב ד"ה שמאלא) עד שגנז האור ולא נגלה.