זהר

נו) ר' חייא הוה אזיל מאושא ללוד, והוה רכיב על חמרא, והוה ר' יוסי עמיה, נחית ר' חייא, ושקליה בידוי לר' יוסי, א"ל, אי בני עלמא ידעין יקרא סגיאה דיעקב, בשעתא דא"ל קב"ה, אנכי ארד עמך מצרימה, הוו מלחכי עפרא, תלת פרסי קריב לקבריה, דהכי מפרשי מרנא רברבי עלמא, מאריהון דמתניתא, כתיב ויצא משה לקראת חותנו, אהרן חמא למשה דנפק, ונפק עמיה, ואלעזר ונשיאי וסבי נפקו עמיה, ראשי אבהן, ומערעי כנשתא, וכל ישראל נפקו עמהון, אשתכחו דכל ישראל כלהו, נפקו לקבליה דיתרו, מאן חמא למשה דנפיק ולא יפוק, לאהרן ולרברבי דנפקי, ולא יפוק. אשתכחדבגין משה נפקו כולהון. ומה, אי בגין משה כך, בגין קב"ה, כד אמר אנכי ארד עמך מצרימה, עאכ"ו.

פירוש הסולם

נו) ר' חייא הוה וכו': ר"ח היה הולך מאושא ללוד, והיה רוכב על חמור, ור' יוסי היה עמו. ירד ר' חייא ונענע בידיו לר' יוסי, ואמר לו, אם בני העולם היו יודעים הכבוד הגדול של יעקב, בשעה שאמר לו הקב"ה, ​אנכי ארד עמך מצרימה, היו מלחכים העפר שבג' פרסאות הקרב לקברו, שכך מפרשים מורינו גדולי העולם, בעלי המשנה, כתוב​ ויצא משה לקראת חותנו, ופרשו, שאהרן ראה שיצא משה ויצא עמו, ואלעזר והנשיאים והזקנים, יצאו עמו, וראשי האבות וקרואי העדה וכל ישראל יצאו עמהם, ונמצא שכל ישראל כולם יצאו לקראת יתרו, כי מי ראה את משה שיצא ולא יצא עמו, ומי ראה את אהרן והנשיאים שיצאו ולא יצא, נמצא, שבשביל משה יצאו כולם. ומה, אם בשביל משה היה כך, בשביל הקב"ה כאשר אמר, אנכי ארד עמך מצרימה, על אחת כמה וכמה. שירדו עמו כל הפמליא של מעלה. ומיושב בזה מה שבתחילה אמר הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה שמשמע הוא לבדו, ואח"כ ואלה שמות בני ישראל וגו'. שפירושו כל הפמליא של מעלה כנ"ל. שכן במשה כתוב ויצא משה, וכל ישראל יצאו עמו.