תוכן

נה) עוד שם בדף הנזכר וז"ל, והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו כו', הענין הוא, כי האור העליון בהיותו נמשך מלמעלה למטה, בפוגעו למטה איזה מסך, הנה הוא מכה בו, וחוזר האור לעלות בכח מלמטה למעלה, בסוד אור החוזר, והוא אור גדול. והנה האותיות של האלפא ביתא, הם יורדים מלמעלה למטה להאיר ומכים במסך. וחוזר אורם לעלות ממטה למעלה כנזכר. ונמצא כי אות התי"ו שהיא אחרונה לכל האותיות, חוזר אורה לעלות ממטה למעלה, עד אות האלף שהיא ראשונה שבכל האותיות. ולהיות כי מוחא דעתיקא, יש לו קרומא דאוירא דלא אתפסק לתתא, לכן כאשר אור האותיות יורד עד הקרום ההוא, חוזר בכח גדול לעלות, ואורו גדול מאד. אבל קרומא דמוחא דז"א, אתפסק למטה בקרקעיתו, כנ"ל, והאי קרומא אתפסק בז"א. ולכן כשיורד אור האותיות בו, פוגע באותו הפיסוק של הקרום המופסק לל"ב שבילין, כנזכר לקמן בדף קל"ו ע"א, ויורד האור באותם הפתחים של ל"ב שבילין, ואין לו כח לחזור ולעלות רק אור מועט מאד. וזמ"ש, רשים רישומא לעתיק דלית דכוותיה הכי במוחא דז"א.