זהר

נה) ת״ח, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה. בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחיא שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה, לקטי ליה ויסתלק מעלמא. ובג״כ ולא תמותו. כתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי.

פירוש הסולם

נה) ת״ח אלמלא אלעזר וכו׳: בוא וראה אם אלעזר ואיתמר היו נראים פגומים בשעה ההיא, בלבושיהם או בראשיהם, לא היו ניצולים באותה שעה, שמתו נדב ואביהוא, כי השעה עמדה לעשות דין. ועל כן למדנו, בשעה שיש מגפה בעולם, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר בעולם, כדי שלא לעשות רושם שיתעוררו עליו בעלי הדין. חוץ אם מעורר עצמו לדבר טוב, ויכול לדחות שעת הדין. כי בזמן ובשעה שדין נמצא בעולם, מי שיפגש בו, לוקטים אותו ויסתלק מן העולם. ומשום זה, ולא תמותו. כתוב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. משום שהם אינם באים מצד הכהנים, ואין חשש שיהיו נזוקים. ע״כ מותר להם להתעורר ולבכות את השריפה. ולא לכהנים אשר הדין שלט אז עליהם.