תוכן

נד) הנלע"ד (מבו"ש ש"ה ח"ב פ"ז), כי אחר ב' שני היניקה נכנסים ב' הבחי’, שהם: הו"ק דגדלות, המתחילים מראשו. וכנגדם מתפשטים ו"ק הקטנות, בגוף למטה. וזה נכנס במוחין, וזה יוצא מהמוחין, ומתפשט בגוף. והכל בז' שנים ההם שבינתיים. והוא על דרך שנתבאר, בענין כוונת שמע. ואם נדקדק יותר, יהיה, כי ו' קצוות דקטנות הפנימיים, נתפשטו בזמן היניקה, בב' שנים ראשונים. אך המקיפים, הם נכנסים, עם ו' קצוות הפנימיים דגדלות. והטעם מוכרח, כי אי אפשר שיכנסו המקיפים דקטנות, אם לא שכבר נעשה ו' קצוות דגדלות, והם דוחים את מקיפי קטנות, להעשות פנימיים. ונכנסים מקיפי הקטנות, ואחריהם ו' קצוות פנימיים דגדלות זה אחר זה, בז' שנים הנזכרים. והבן טעם זה, כי הוא מוכרח, והוא מעין מה שנתבאר בכונת קריאת שמע במלת אחד, ועי"ש איך אחר היות לו פנימיים דקטנות, עולה בסוד העיבור ב' בסוד מ"ן, להמשיך מוחין דו' קצוות דגדלות, ואז נכנסים גם כן המקיפים דקטנות, אחר העלאתו מ"ן, וזה פשוט. גם בזה יובן, היות מוחין דאלהים פשוטים, בחי' ו' קצוות. והמליאים, המוחין עצמם. ותחלה, הפשוטים נעשים מוחין. ואח"כ יורדים, ומתפשטים בו' קצוות, ונכנסים המליאים במוחין.