זהר

נד) רבי חייא פתח יי׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. תא חזי, זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו, ואינון מתדבקין ביה, ואקרון קדישין, עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש, דכתיב, קדש ישראל ליי׳ ראשית תבואתה. כמה דאוקימנא, דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה, ורשימין בשמיה, ואינון דיליה. כמה דאת אמר, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ועממין לא מתדבקין ביה, ולא אזלין בנימוסיה, ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו, עד דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא.

פירוש הסולם

נד) רבי חייא פתח וכו׳: רח"פ, ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. בוא וראה, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, שהקב״ה בחר בהם והם מתדבקים בו, ונקראים קדושים, עם קדוש. שהיא בחינת בינה. וכן, עד שהעלה אותם למדרגה עליונה שנקרא קדש, שהוא חכמה, שהמקבל מקדש, דהיינו בינה, נקרא קדוש. שכתוב, קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. כמו שהעמדנו, כי ישראל משמנת ימים מתדבקים בו בשמו, ורשומים בשמו, והם שלו. כש״א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והעמים אינם מתדבקים בו, ואינם הולכים בחוקיו, ורושם הקדוש נעדר מהם, עד שהם מתדבקים בסטרא אחרא שאינו קדוש.