זהר

נד) ועוד, שכינתא מסטרא דכרסיא, אתקריאת נשר. ומסטרא דנער יונה. ומסטרא דאופן, צפור. ושכינתא דמות אדם להנה.

פירוש מעלות הסולם

נד) ועוד שכינתא מסטרא וכו': ועוד יש להבחין כי השכינה היינו מלכות דאצילות כשהיא מאירה מבחינת הכסא שהוא עולם הבריאה היא נקראת נשר. ומבחינת הנער מטטרו"ן היינו עולם היצירה היא נקראת יונה. ומבחינת האופן שהוא עולם העשיה היא נקראת צפור. וכ״ז היא מבחינת אור חיה הבא ממלכות. והשכינה היינו מלכות דאצילות כשהיא מאירה אור היחידה לבי״ע, ה״ס דמות אדם להנה, כי הם מקבלים מבחינת נקודת הכתר של הנוקבא שנתמעטה וירדה להיות עתיק לבי״ע.
פירוש. התקונים מבאר כאן ג׳ המוחין המאירים בבי״ע, והם: נשמה, חיה, יחידה. כי נפש רוח דאורות המלובשים בכתר חכמה דכלים, נשארו בבי״ע גם לאחר חטאו של אדם הראשון, כי החטא לא פגם אותם, כי הם כלים דפנים, ונודע כי אחר התקון נעשה שאלו הכלים שנבררו בעבור א'. כבר לא יכולים הקליפות לשלוט בהם, כי זהו כל ההפרש שיש בעולם התיקון על שבירת הכלים של עולם הנקודים, כי בעולם הנקודים לא היה תקון קוים בז׳ התחתונות, וע״כ נשברו פנים ואחור, משא״כ בעולם התקון שנעשה תקון קוים גם בז׳ התחתונות, ע״י העבור בבטן העליון, וע״כ לא נשברו ולא נפגמו הכלים דפנים של בי״ע, שהם חב״ד חג״ת עד החזה, כי ג׳ הקוים של כלי הכתר נקראים חב״ד. וג׳ הקוים של כלי החכמה נקראים חג״ת. ובהם מלובשים האורות של רוח נפש, רוח בכלי הכתר. ונפש בכלי החכמה. ואלו הכלים והאורות הם קבועים ונבחנים לבחינות עצמותם של ג׳ העולמות בי״ע, שאינם מסתלקים לעולם. ואח״כ מגיעה להם קומת נשמה מאמא עלאה, שהיא מוחין. וזה שאמר (באות נ״ג) דאימא עלאה מקננא בכרסיא בתלת ספירין עלאין כי המוחין אלו כבר אינם קבועים רק בבחינת קן, שהיא הארה לפרקים, דוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים. אמנם התפשטות קומת אמא לבי״ע לא מספיק למוחין שלמים רק לעולם הבריאה לבד, להיותו כולו בחינת בינה כי אפילו מקומו של עולם הבריאה נעשה מב׳ שלישים התחתונים של תפארת דנקודים שהם בחינות ז״ת דבינה שבגוף. ע״כ המוחין דאמא מספיקים לעולם הבריאה למוחין גמורים. משא״כ עולם היצירה שהוא בחינת ז״א, שאין לו הספקה ממוחין דאמא וצריך למוחין דחיה, ואין לו ממוחין אלו רק ו״ק, וזה שאומר, עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו״ן. וכן עולם עשיה וז״ש אימא תתאה שהיא מלכות דבינה, מקננא באופן וכו'.
ואורות דחיה ויחידה מגיעים לבי״ע ממלכות דאצילות, אשר הגוף דמלכות מתחלק לג׳ כלים פנים ואחור ואמצעי, ובכל אחד עשר ספירות, ועשר ספירות פנימיות מתלבשות בבריאה ומאירות באור החיה לעולם הבריאה, וז״א ועוד שכינתא מסטרא דכרסיא אתקריאת נשר, בסו״ה דרך נשר בשמים שהם תפארת שהיא בריאה ובינה. ומסטרא דנער שהוא בעולם היצירה יונה דהיינו החיה שבעולם היצירה. ומסטרא דאופן שהוא עולם העשיה צפור שהיא אור החיה של עולם העשיה. וכל אלה הם מט״ס תחתונות של המלכות שירדו לבי״ע בעת מיעוט הירח. ואח״כ בחינת יחידה דבי״ע הם מקבלים מבחינת נקודת כתר דמלכות שנתמעטה וירדה להיות עתיק דבי״ע, וזה שאמר ושכינתא דמות אדם להנה דהיינו אור היחידה מכתר של המלכות נוקבא דז״א, כי ז״א נקרא אדם ומלכות דמות אדם. (עי׳ בע״ח שער מ״ז ובתלמוד עשר הספירות חלק ט״ז אות קנ״ט).