זהר

נג) ות״ח, אלמלי לא חב אדם, לא יטעם טעמא דמותא בהאי עלמא, בזמנא דעייל לעלמין אחרנין. אבל בגין דחב, טעם טעמא דמותא, עד לא ייעול לאינון עלמין, ואתפשט רוחא מהאי גופא, ואשאר ליה בהאי עלמא, ורוחא אסתחיא בנהר דינור לקבלא עונשא. ולבתר עיילא לג״ע דבארעא, ואזדמנא ליה מאנא אחרא דנהורא, כהאי פרצופא דגופא דהאי עלמא ממש. ואתלבש ואתתקן ביה. ותמן הוא מדורא דיליה תדיר. ואתקשר בריש ירחי ושבתי בנשמתא. וסליק ואתעטר לעילא לעילא, הה״ד והיה מדי חדש בחדשו וגו׳.

פירוש הסולם

נג) ות״ח אלמלי וכו׳: ובוא וראה, אם לא היה חוטא אדם, לא היה טועם טעם המות בעולם הזה, בשעה שנכנס לעולמות האחרים. אבל משום שחטא, הוא טועם מעם המות מטרם שיכנס באלו העולמות, והרוח מתפשט מגוף הזה ומשאירו בעולם הזה, והרוח מתרחץ בנהר דינור לקבל עונשו, ואח״כ נכנס לגן עדן הארץ ומוכן לו כלי אחר של אור הדומה ממש לפרצוף הגוף שהיה לו בעולם הזה, והוא מתלבש ומתתקן בו, ושם, בג״ע, הוא מדורו תמיד. ובראשי חדשים ושבתות הרוח מתקשר בנשמה ועולה ומתעטר למעלה למעלה, בג״ע העליון, ז"ש והיה מדי חדש בחדשו וגו׳.
ומיושב בזה הקושיא שהקשה, על התורה שקדמה לחטא עצה״ד, וכתוב בה אדם כי ימות באהל. כי ההולך מעולם לעולם קוראים בו מיתה. אבל אם לא היה חטא בעצה״ד, לא היה לו גוף מזוהם, אלא שהיה לו גוף הראשון שבגן עדן, שהיה יכול ללכת עמו מעולם לעולם כמו עם הרוח של היום, וע״כ לא היה סובל צער מיתה ועונשים. ועתה שחטא, מחויב להשאיר גוף המזוהם בעוה״ז, והרוח מקבל עונש וטהרה בעולם ההוא, כנ״ל, שכ״ז בא מחמת חטא עצה"ד.