זהר

נג) ואי עבדין עובדין בישין, איהי אתלבשת לבושין אחרנין אוכמין, דבהון רשימין כל אינון מארי דדינין דאתקריאו לילית למידן בהו עלמא. ובההוא זמנא איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחרת ובגין דא, אלין מסטרא דלבושין אינון גליפין בה עלאין, דאינון מלכין ושלטין על תתאין.

פירוש מעלות הסולם

נג) ואי עבדין עובדין וכו׳: ואם עושים מעשים רעים, היא היינו המלכות, מתלבשת בלבושים אחרים שחורים, שבהם רשומים כל אותם בעלי הדינים שנקראים לילית, לדון העולם בהם. ובעת ההיא היא אומרת אל תראוני שאני שחרחורת. ומשום זה מבחינת לבושים אלה, חקוקים בה אותם העליונים, שהם מולכים ושולטים על התחתונים.
ביאור הדברים: ב׳ מצבים הם במלכות: מצב א׳ הוא כשהיא מקבלת חכמה מקו שמאל דבינה, שאז אינה יכולה להאיר מחמת חסרון חסדים, כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה. וע״כ מיעטה את עצמה ובאה למצבה הב׳ שאז היא מתוקנת לקבלת חסדים מז״א בזווג פב״פ, אמנם אין הכלים דמצב ב׳ מוכשרים לקבלת חכמה, וכדי לקבל חכמה היא משמשת במצב הא׳ שנשארו בה, אבל אינם יכולים להתתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחוריים, לפיכך נפרדים ממנה ומאירים בבחינת הלבושים והמרכבה שלה כמ״ש בז״ח בראשית (אות ל״ח) ולא אקרי ה׳ דא אלא ברזא דאלין ארבע ונקודה בתראה דשרייא עלייהו, באמצעיתא, אתעביד ה׳ עיי״ש, כי במרכבה שלה מלובשים הכלים שלה ממצב א׳ אשר הם מתחברים אליה גם במצב ב׳, ומתלבשים בד׳ המלאכים שה״ס ג׳ קוים ומלכות המקבלתם, ועליהם רוכבת הנקודה דפנים שהיא מלכות ממצב הב', שהיא מקבלת מז״א רק חסדים, ושניהם יחד מאירים בחסדים וחכמה, שהם כל השלמות, החכמה מצד הלבושים, שהם ד׳ הבחינות של המרכבה, והחסדים מבחינתה עצמה הרוכבת עליהם, שז״ס שצורתה היא ה'. עיי״ש בסולם.
והנה נודע שעשר הספירות כח״ב ז״א ומלכות, מכונים ג״כ בשם: שורש, נשמה גוף, לבושים, והיכלות, והיינו בעת שאנו רוצים לרמז על הפרצופים והעולמות המשותפים במדת הרחמים, שבצמצום ב׳, שז״א ומלכות שבהם שהם לבושים והיכלות, נפרדו והיו לכלים מקיפים, וחסר בהם האורות חיה ויחידה, מטעם ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, שבעת שחסר במדרגה הכלים התחתונים, חסר בה האורות העליונים, וכן בכלים דגוף, כנודע שיש לגוף חמשה כלים, שהם: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. אשר מוחא הוא כתר, עצמות חכמה, גידין בינה, בשר ז״א, ועור מלכות. ואחר צמצום ב', נמצא שרק כלים דכח״ב, שהם מוחא עצמות גידין, הם נבחנים לג׳ כלים דגוף, שבהם מתלבשים ג׳ אורות נשמה רוח נפש, מחמת ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, וב׳ הכלים של ז״א ומלכות שנפרדו למקיפים הם ריקנים בלי אור, אלא שהם בבחינת לבושים והיכלות, וע״כ המה משמשים בגוף רק לבחינת מלבושים, כי הבשר הוא בחינת חשמ״ל שבגימטריא מלבוש הסובב ומקיף על ג׳ הכלים מוחא עצמות גידין שבהם אורות נר״ן. והעור הוא מקיף על הבשר מבחוץ והוא נקרא נוגה (עץ חיים שער מ״ט פרק א׳). ולכן נמצא, שישנם ב׳ בחינות של נפש רוח בעשר הספירות, א׳ הם נפש רוח, המתלבשים בכלים הפנימיים עצמות וגידין. ב׳ הם נפש רוח המתלבשים בכלים החצונים דעור ובשר, שהם מקבלים הארת נפש רוח, מנפש רוח של הכלים הפנימיים, והם נקראים נפש רוח דחצוניות. והטעם הוא להיות שאין בפרצוף רק ג׳ כלים כח״ב, שהם נקראים מוחא עצמות גידין, שבהם מתלבשים אורות נר״ן, אבל לאור החיה ולאור היחידה אין כלים, לכן נשארו הכלים דבשר ועור ריקנים, ומקבלים הארה של נפש ורוח מהפנימיים כנ״ל. ואלו נר״ן הפנימיים נחשבים לבחינת נשמה, שהיא הבחינה עליונה שבהם, ומהם נולדים נר״ן דצדיקים, שהם בבחינת אלהות. ועל נפש רוח דחצוניות נאמר ומשם יפרד, כי כל הנולד מהם, הם חצוניות בי״ע, שהם נפרדים מאלהות, דהיינו המלאכים והרקיעים וההיכלות. וטעם הדבר, כי האורות מבררים הכלים: ומתחלה אור הנפש מברר את כלי הכתר ומתלבש בו, וכשאור הרוח מברר את כלי החכמה, אז יורד אור הנפש לכלי החכמה, ואור הרוח מתלבש בכלי הכתר. וכשאור הנשמה מברר כלי דבינה, אז יורד הנפש לכלי דבינה, ורוח לחכמה ונשמה לכתר.
והנה אור החיה צריך לברר את כלי הז״א הנקרא בשר, ואז אור החיה היה מתלבש בכלי הכתר, ואור הנפש בכלי הבשר, וכן אור היחידה צריך לברר הכלי דמלכות שהוא העור, ואז היה יורד אור הנפש לכלי דמלכות ואור היחידה לכלי דכתר על דרך הנ״ל. אמנם מטעם התקונים של אחר צמצום ב', שהוא גניזת או״א הפנימיים, וגניזת של מלכות ברדל״א בסוד אבן מאסו הבונים, אין האורות דחיה יחידה יוצאים כי אם בו״ק שלהם, והם חסרי השלימות שהוא ג״ר שלהם, וע״כ אינם יכולים לברר ב׳ הכלים שהם עור ובשר, שתהיה היכולת שתתלבש בהם אורות פנימיים. ולכן אורות נפש רוח נשארים בכלים דחכמה ובינה, ואור הנשמה נשאר בכלי הכתר, ולאורות חיה יחידה אין כלים שיתלבשו בהם. וכ״ז הוא בעולם אצילות. ובעולמות שלמטה מאצילות שאורות חיה יחידה חסרים שם לגמרי, מחמת שהם נמצאים תחת הפרסא המסיימת את האצילות, שהוא מסך מפסיק על אור החכמה, ואין שם אלא קומת ס״ג בבחינת חסדים מכוסים ונפרדים מאור החכמה, שלכן הם נקראים אור של תולדה ובריאה חדשה, והארתם של חיה ויחידה המאירים בבי״ע אינם אלא רק מה שמקבלים מן פרצופי האחור דנוקבא שירדו שם בעת מיעוט הירח. וע״כ אינם מבררים מהכלים דבשר ועור אלא שיעור קלוש מאד, ולכן התולדות מאלו הכלים החצונים אינם אלהות.
ונודע שמבחינת הקביעות אין בכל העולמות והפרצופים שבהם, רק בחינת ו״ק בלי ראש, כל אחד כפי בחינתו, כי ה׳ פרצופי אצילות הם רק בחי׳ ו״ק של ה׳ פרצופי א״ק, שלכן הם נקראים בשם מ״ה החדש, או מ״ה של ה׳ פרצופי א״ק דהיינו קומת ז״א שהוא מ״ה, ואפילו נר״ן של הצדיקים אינם אלא בחינת ו״ק, כי הגם שיש להם ג״ר דנשמה מעולם הבריאה, עכ״ז ג״ר אלו נחשבים לו״ק בערך עולם אצילות, מטעם שהם בחינת אור של חסדים הנפרש מחכמה, מחמת הפרסא שעליהם.
וכל המוחין המגיעים אל העולמות שהם יותר ממדרגת ו״ק אינם אלא ע״י המ״ן שמעלים הצדיקים, שהם כלולים מבי״ע ויכולים להעלות מ״ן אל זו״ן דאצילות הנחשבים לבחינת העליון שלהם, ואז זו״ן מעלים מ״ן לאו״א שהם העליון אל זו״ן, ואו״א יותר למעלה עד שמגיעים לפרצופי א״ק, ואז יורד אור העליון מא״ס ב״ה לפרצופי א״ק על המ״ן שנתעלו שמה, ומשם יורדים המוחין דרך פרצופי א״ק עד שבאים לפרצופי אצילות, וכן עוברים ממדרגה למדרגה דרך כל פרצופי אצילות, עד שבאים לזו״ן דאצילות, שהם משפיעים מוחין אלו אל נר״ן דצדיקים שהעלו את המ״ן מבי״ע. וזה כלל שאין חידוש מוחין או הארה כל שהוא אלא מא״ס ב״ה, ואין שום מדרגה יכולה להעלות מ״ן וגם לקבל השפע הבאה אליה אלא מן המדרגה העליונה הסמוכה לה.
ובאמור מובן איך התחתונים במעשיהם גורמים עליות וירידות אל הפרצופים והעולמות העליונים, כי בעת שמטיבים מעשיהם ומעלים מ״ן וממשיכים שפע הרי כל העולמות והמדרגות שדרכם עברה השפע מתגדלים ועולים למעלה בסבת השפע שהם מעבירים, ולא עוד כי כלל הוא שעיקר השפע נשאר במקום הראשון וענף ממנה יורד למקום השני. ובעת שחוזרים ומקלקלים מעשיהם, המוחין מסתלקים גם מן המדרגות העליונות וחוזרות למצבן הקבוע.
וזה שאמר הסבא לר״ש (אות מ״ח - נ׳) א״ל רבי וכו׳ כגוונא דא שכינתא כמה לבושין אית לה, כי כל ג׳ עולמות בי״ע הם נחשבים ללבושים של המלכות דמנהון ברא קב"ה, שה״ס ז״א המאיר להם באור חסדים כרסייא ומלאכים וחיוון ושרפים ושמיא וארעא וכו׳ דהיינו נשמה דבריאה ורוח נפש הפנימיים, המתלבשים בכלים הפנימיים עצמות וגידין, ומנפש רוח המתלבשים בכלים החצונים דעור ובשר, שהם מקבלים הארת נפש רוח מנפש רוח של הכלים הפנימיים כנ״ל, והם נקראים נפש רוח דחיצוניות, שמהם נולדים המלאכים והרקיעים וההיכלות, וכל בריין דברא מאלין לבושין דילה, דהיינו המלאכים וחיות שהם כלים מקיפים להארת האחוריים של המלכות במצב הקביעות, שהיא הארת הלבושים, רשים לון כלהו וגליף לון כלהו בלבושהא בגין לאסתכלא מניה בכל בריין לרחמא עלייהו, דהיינו להאיר להם אור החיה הנקרא ראיה והסתכלות, ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה באלין לבושין דאינון נהירין בכל זמנין דישראל נהרין לון בעובדין טבין, כי הצדיקים המעלים מ״ן לזו״ן דאצילות והם עולים על ידיהם לאו״א, ואו״א לא״א כנ״ל, גורמים עלייה לכל הפרצופים שבעולם אצילות, ומאצילות ולמעלה עד א״ס ב״ה כנ״ל, הנה הם מלבישים בקביעות לבי״ע, הנפש מלביש לע״ס דעשיה, ורוח לע״ס דיצירה, ונשמה לע״ס דבריאה, ונמצא שהגם שהם מקבלים מזו״ן דאצילות, עכ״ז ההארה מגיעה אליהם רק דרך פרצופי בי״ע שהם מלבישים עליהם, באופן שנר״ן דצדיקים עולים בשוה עם העליות של ג׳ העולמות בי״ע, וג׳ עולמות בי״ע אינם מתגדלים אלא לפי מדת קבלת השפע של נר״ן דצדיקים דהיינו ע״פ המ״ן הנברר על ידיהם, ואפשר להצדיקים להעלות מ״ן להחזיר העולמות למצב שהיו לפני חטאו של אדם הראשון, שזו״ן דאצילות היו במקום א״א ואו״א דאצילות, וג׳ עולמות בי״ע עלו והלבישו לישסו״ת וזו״ן דאצילות, וקיבלו את אור החיה מן המלכות למעלה מן הפרסא שתחת האצילות, ואי עבדין עובדין בישין איהי אתלבשת לבושין אחרנין אוכמין וכו׳, כי כל בנין הקליפות נעשה מחורבן וחסרון של הקדושה, דוגמת חטאו של אדם הראשון שנפגמו מחמת החטא כל המוחין הגבוהים שבאו בסוד תוספות אל הפרצופים העליונים, וגרם ירידת בי״ע לתחת הפרסא דאצילות, וירדו הנצוצין והכלים דאחוריים של המוחין אל הקליפות, ונבנו על ידיהם, (תלמוד ע״ס חלק ט״ז תשובה ב׳ ג׳).