זהר

נב) ואית מנהון דזמינין לאבאשא ארחייהו בעלמא, ובשעתא דמטא זמנייהו, קרי קב"ה לההיא נשמתא, אמר לה, זילי עולי בדוך פלן. בגוף פלן. אתיבת קמיה, מאריה דעלמא, די לי בעלמא דא דאנא יתבא ביה, ולא איהך לעלמא אחרא, דישתעבדון בי, ואהא מלוכלכא בינייהו. אמר לה קב"ה, מן יומא דאתבריאת, ע"ד אתבריאת למהוי בההוא עלמא. כיון דחמאת נשמתא כך, בעל כרחה נחתת ועאלת תמן.

פירוש הסולם

נב) ואית מנהון דזמינין וכו': ויש מהן שעתידות להרע דרכיהם בעולם, ובשעה שהגיע זמנם לרדת לעולם קורא הקב"ה לנשמה ההיא, אמר לה, לכי בואי במקום פלוני בגוף פלוני. השיבה לפניו, רבון העולם, די לי עולם הזה שאני יושבת בו, ולא אלך לעולם אחר, שיעבדו בי ואהיה מלוכלכת ביניהם. אמר לה הקב"ה, מיום שנבראת על זה נבראת להיות בעולם ההוא, בגוף. כיון שהנשמה רואה כך, יורדת בעל כרחה ונכנסת שם בגוף.