זהר

נא) דתאנא אמר רבי שמעון, ההוא גרמא, למה אשתאר בקיומא, יתיר מכל שאר גרמי. משום דאיהו רמאה, ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי, ובגיני כך הוא תקיף מכל גרמי, והוא ליהוי עקרא, דגופא אתבני מניה. הדא הוא דכתיב בת בתואל הארמי.

פירוש הסולם

נא) דתאנא אר"ש וכו': כי למדנו אמר ר' שמעון, למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות, הוא, משום שהוא רמאי ואינו סובל טעם המזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשום זה הוא חזק יותר מכל העצמות. והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו בעת תחיית המתים, וזהו שכתוב בת בתואל הארמי.
ויש להתבונן בדברים. א) אותו גרמא דשדרה מה הוא, ובמה הוא משונה משאר עצמות. ב) למה דומה לרישא דחויא. ג) למה הראש של הנחש הוא רמאי. ד) למה העצם, אינו סובל טעם מזונות. ה) למה אינו נרקב משום זה בקבר, מהו המעלה שאינו אוכל. ו) למה הוא נעשה עיקר בתחיית המתים.
והענין הוא כי כבר נתבאר, שהמלכות המשותפת במדת הרחמים נבחנת לשנת הארבעים שהיא אור המלכות המתלבשת בכלי דז"א, דהיינו בעטרת יסוד שלו, וכלי מלכות עצמה, שה"ס שנת החמשים חסרה, כלומר שאינה ראויה להתלבשות האור. ועל כן גם הגוף הנמשך ממלכות, חסר לו ג"כ בחינת מלכות עצמה, דהיינו שנשארה בו ריקנית בלי התלבשות האור ותדע, שהיא העצם שמכנהו בשם גרמא דשדרה, ונקרא בתואל רמאה, והטעם שנקרא רמאה, אומר שהוא, משום דאיהו רמאה ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי. כי להיותו מבחינת המלכות דמדת הדין הבלתי נמתקת במדת הרחמים, אינו יכול להנות מהמוחין הנמשכים מבינה, ונמצא ולית סביל טעמא דמזונא, אבל הוא מעלים מציאותו ממדת הדין, ואומר שהוא נהנה בשוה עם שאר עצמות הגוף, אבל הוא רמאי, כי האמת הוא שאינו נהנה. ומה שהוא מעלים מציאותו, הוא מטעם שלא יפגום בשאר הגוף, כי אם היה מורגש מציאותו, היה נפגם כל הגוף, והיו המוחין מסתלקים מכל הגוף בסבתו. (כנ"ל וירא ל"ז ד"ה ונודע)
וזה אמרו, דהוא כרישא דחויא דאיהו רמאה. כי הנחש שהסית לחוה לאכול עצה"ד, היה משקר ואמר לא מות תמותון, שפירושו, שהעלים מציאות המלכות דמדת הדין, שממנו המיתה. (כנ"ל וירא ק"י ד"ה בכה ע"ש) הרי שהן הנחש והן גרמא דשדרה שניהם רמאים בדבר אחד, דהיינו שמעלימים מציאות המלכות דמדת הדין. ומה שאומר כרישא דחויא, ואינו אומר כנחש, הוא בדיוק. כי פעולת השקר והעלמת מציאות מלכות דמדת הדין, הוא רק בראש הנחש. כי אחר שהסית לאכילת עצה"ד אמרו, הוא השטן והוא היצר הרע, והוא המלאך המות באופן שנחש המסית עצמו, נעשה אחר החטא למלאך המות, שיורד ומגלה על האדם את המלכות דמדת הדין, ואורות החיים מסתלקים ממנו, והוא מת, (כנ"ל וירא ק"י ד"ה בכה) ופעולה זו של הנחש הוא בזנבו, שז"ס שהזהר אומר עליו כפיף לרישיה ומחי בזנביה ונמצא שכח העלמת מדת הדין הוא ברישיה דחויא, וכח הגילוי דמדת הדין הוא בזנביה דחויא. ולפיכך אומר כאן רישא דחויא. והנה נתבאר ענין גרמא דשדרה מה הוא. ולמה אינו טועם טעם מזונות. ולמה הוא רמאי. ולמה הוא דומה לרישא דחויא.
ומ"ש, שמשום שאינו סובל טעם מזונות, על כן אינו נרקב בקבר. דבר זה נתבאר לעיל (חיי שרה דף מ"ו ד"ה וכבר) אשר קבלת המוחין מקו אמצעי גורמים להגוף שירקב בעפר, וכיון שעצם זה אינו סובל אותם המוחין ואינו נהנה מהם, כי הוא לא יהנה זולת מהמוחין דג"ר דג"ר שיאירו בגמר התקון כנ"ל. לפיכך אינו נרקב בקבר. עש"ה כל ההמשך.