זהר

נא) קמץ פתח, דא סגיר ודא פתח, אלין תרין אינון דסגרין ופתחין מבועין דאינון נקודין לגבי אתוון. ואת ו' כד איהו נטוי על רישי אתוון.

פירוש מעלות הסולם

נא) קמץ פתח דא וכו׳: קמץ פתח, זה סוגר היינו קמץ, שהוא בהתנגדות להלבשת האורות לתוך הכלים. וזה היינו נקודת פתח, פותח ההארה לתוך הכלים. (עי׳ ע״ח שער דרושי הנקודות פ״א) אלו הם שגים שסוגרים חיוון עלאין אתקרי רפ״ה, וכד איהו במציעו דאתוון אתקרי דג״ש. אתוון אלין אינון חיוון, דאתמר בהון והחיות רצוא ושוב, רצוא ברפ״ה, ושוב בדג״ש. ופותחים מבועות החכמה שהם נקודות, אל האותיות. (עי׳ לעיל תי״ח אות כ״ב שנתבאר כל זה) ואות ו' שה״ס הארת ו״ק דחכמה, כשהיא נטויה על ראשי החיות העליונות שהן האותיות, כלומר טרם התלבשות החכמה בתוך הכלים שהם אותיות נקראת רפויה, היינו שאין בה דינים. וכשהיא באמצעות האותיות, היינו שנתלבשה בתוך הכלים, נקראת דגושה, מחמת הדינים, המופיעים עם גילוי הארת החכמה, כדי לשמור אותה מיניקת החצונים. ומפרש, אותיות הם אלו החיות שנאמר בהן, והחיות רצוא ושוב. רצוא ברפה, היינו טרם גילוי הדינים, ושוב בדגש, היינו כשהארה מתלבשת בתוך הכלים, ופוגעת בדינים של קו האמצעי, אז ושוב, שמחזירים הארתם ממטה למעלה כדי להתיחד בחסדים.
ומה שכתוב לעיל בסוף תקון ה' (אות מ"ו) רצוא בדגוש ושוב ברפה, מבואר שם שהמדובר הוא בקו הימין שהוא בבחינת ו"ק בלי ראש, דהיינו חסדים בלי חכמה ולכן הוא בסוד רצוא אל השמאל לקבל ממנו חכמה, שז״ס רצוא בדגש, שנקודת דגש רומזת להמשכת החכמה לתוך האותיות שהן כלים. ושוב ה״ס החזרה אל הימין, אחר שנכלל בשמאל, הוא שב למקומו וחוזר לחסדים, וזהו ושוב ברפה. וכאן המדובר הוא בהארת החכמה שבקו שמאל, שהוא רצוא ברפה טרם שמתגלים הדינים שבו, להמשך ממעלה למטה, ושוב בדגש לאחר גילוי הדינים שעם הארת החכמה, הוא בבחינת ושוב כדי להתיחד עם החסדים.