תוכן

מ) ובזה תבין מ"ש רז"ל כי חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, ושעה אחת אחר התפלה, ושעה א' בתפלה. והטעם היה, מפני שקודם שנחרב בית המקדש, לא היה פרודא בין זו"ן, ותמיד היו פב"פ ולא פסיק זווגייהו, וכמעט שלא היינו אז צריכין להתפלל, כי לא היה בהם חסרון, ולא היו צריכין אל תפלותינו כדי להמשיך מוחין אל ז"א ונוקביה לזווגם פב"פ, כי מעולם לא היו מסתלקין המוחין מהם, וכמו שנתבאר אצלינו במקומו. ואמנם אחר שנחרב בית המקדש בעונותינו, נסתלקו המוחין מזו"ן, ולכן אנו צריכין להתפלל תמיד בכל יום, כדי להחזיר למקומן את המוחין, כדי שיזדווגו זו"ן. ואמנם אחר גמר תפלה, חוזרין המוחין להסתלק, וחוזר הדבר לכמו שהיה, ולכן החסידים הראשונים, לא היו הולכים תכף אל ביתם אחר שהתפללו, אבל היו שוהים שם שעה א' אחר התפלה, כדי שעל ידם יגרמו ויוסיפו כח למעלה, ולא יסתלקו המוחין מהרה. וגם הם המוחין יתעכבו ברישא דזו"ן שעה א' יתירה אחר התפלה. גם זהו הטעם, שהיו החסידים הראשונים מתפללים תפלת נדבה באמצע היום, והוא כדי להחזיר המוחין פעם אחרת בזו"ן, וכמ"ש בגמרא ולואי יתפלל אדם כל היום כולו.