זהר

מ) בראשית, רבי יודאי אמר, מאי בראשית, בחכמה, דא חכמה דעלמא קיימא עלה לעאלא גו רזין סתימין עלאין. והכא אגליפו שית סטרין רברבין עלאין, דמנהון נפיק כלא, דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לעאלא גו ימא רבא. והיינו ברא שית, מהכא אתבריאו. מאן ברא לון ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע.

פירוש הסולם

מ) בראשית, רבי יודאי וכו': בראשית, ר' יודאי אמר, מהו ​בראשית. היינו בחכמה. וזו היא חכמה, שהעולם שה"ס ז"א, עומד עליה, להכנס תוך סודות הסתומים העליונים. דהיינו באורות הבינה. וכאן נחקקו ששה קצוות הגדולים העליונים, שהם ו"ק דבינה, שמהם יוצא הכל, ומהם נעשו ששה מקורים ונחלים, שהם ו"ק דז"א, להביאם תוך הים הגדול, שהוא מלכות. והיינו ברא שית, הרמוז באותיות בראשית, כי ששת הקצוות נבראו מכאן. מי ברא אותם. היינו אותו שלא נזכר, אותו הסתום שאינו ידוע, שהוא א"א.
ביאור הדברים, יש ב' חכמות בעולם האצילות: א) היא חכמה קדומה, שהיא חכמה דא"א הנק' חכמה סתימאה. ב) היא החכמה דל"ב נתיבות, שהיא הבינה העולה לראש דא"א ונעשית שמה חכמה כדי להשפיע אל הז"א. וזה אמרו מאי בראשית, בחכמה. כי ראשית, הוא שם החכמה, אבל לא החכמה הקדומה דא"א, אלא דא חכמה דעלמא קיימא עלה היינו החכמה דל"ב נתיבות, דעלמא שהוא זו"ן קיימא עלה, שמקבל ממנה ומתקיים בה, משא"כ החכמה דא"א עצמו, אין ז"א יכול לקבל ממנה כלום, ולא נברא העולם על ידה. וע"כ בראשית ברא, הכוונה היא על החכמה דל"ב נתיבות, שהיא בינה החוזרת להיות חכמה ע"י עליתה לראש א"א.
וז"ש, לעאלא גו רזין סתימין עלאין: כי בעת שהזו"ן, הנק' עולם, מקבלים מן החכמה דל"ב נתיבות, הם עולים לאו"א עלאין, ואו"א נק' רזין סתימין עלאין. וז"ש, דא חכמה דעלמא קיימא עלה לאעלא גו רזין סתימין עלאין. קיימא פירושו, השגת מוחין, ואומר, דא חכמה, היא החכמה, דעלמא זו"ן קיימא עלה, שע"י המוחין שמקבל ממנה, זו"ן מתקיימין, ועולים ע"י לרזין סתימין עלאין שהם או"א ומלבישים אותם, דהיינו שהם נעשים כמוהם. כי תחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
וז"ש, והכא אגליפו שית סיטרין רברבין עי' וכו' והיינו בר"א שי"ת: כי בראשית נוטריקון בר"א שי"ת, ושית סיטרין פירושו, ו' קצוות. ואמר, שבחכמה זו נחקקו ששה קצוות רברבין עלאין, שהכל נאצלים ויוצאים מהם. בסו"ה ​כולם בחכמה עשית. (תהלים ק"ד) כי חכמה זו, פירושה, בינה שיצאה מראש דא"א, בסוד אבא הוציא אמא לחוץ אודות הבנים, ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא, שפירושו, שחכמה דא"א, וכן אבא דאצילות, נתקנו בעצמם כעין דו"נ, ע"י המלכות שעלתה להם במקום בינה, ונמצא שהבינה עצמה יצאה מבחינת ראש דא"א ומאבא, ונעשתה לבחינת גוף דא"א חסר ראש, כי בעמדה בגוף דא"א אינה יכולה לקבל מבחינת ג"ר דא"א, ונעשתה לבחינת ו' קצוות חסרת ג"ר. (עי' לעיל במראות הסולם אות ב' ד"ה ונודע) הרי שהבינה נחקקה ונעשתה שית סטרין בלי ראש. וזה אמרו והכא אגליפו שית סטרין רברבין עלאין דמנהון נפיק כלא כי בחכמה דל"ב נתיבות שהיא בינה, נחקקו בה ו"ק בחסר ג"ר מפאת יציאתה מראש דא"א. ואח"כ ע"י מ"ן מתחתונים, חוזרת לראש דא"א ומקבלת ג"ר דחכמה מא"א, והיא משפעת לזו"ן, שהם משפיעים השפע לכל העולמות. הרי, שמאלו שית סטרין שנחקקו בבינה יוצאים כל העולמות. ומה שקורא אותם ו"ק רברבין עלאין, הוא משום שהם מבינה, ע"ד האותיות דבינה, הנק' אתוון רברבין.
וז"ש, דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לעאלא גו ימא רבא: כי החקיקה דשית סטרין בעת היות הבינה לבר מראש דא"א, נקראות שית מקורין, להיותן רק מקורין אל המוחין דז"א. ואח"כ בעת חזרתה לראש דא"א, הן נעשות למוחין דג"ר הנק' נחלין אל הז"א, ואז הם נעשים לשית נחלין. בס"ה ​מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. (תהלים ק"י) ואז הז"א משפיע אותם לימא רבא, דהיינו אל הנוקבא שלו. וז"ש דמנהון מו"ק רברבין עלאין דבינה אתעבידו שית מקורין, הם ו"ק דז"א דקטנות. ונחלין הם המוחין דז"א. לעאלא היינו להשפיע, גו ימא רבא היינו לנוקבא. ומה שו"ק דקטנות דבינה נק' מקורין למוחין, הוא משום שלא יצאה הבינה לחוץ לבחי' ו"ק דקטנות, אלא כדי להעשות למקור להשפיע מוחין לזו"ן. ולולא יצאה הבינה לחוץ לא היו ראויים לשום מוחין כנ"ל.
וז"ש, והיינו ברא שית מהכא אתברהאו: ברא, מורה על ו"ק סטרין בלי ראש, כי מלת ברא פירושו, סיתום, כמ"ש להלן. ולפיכך ב' ענינים מרומזים כאן במלת בראשית: א) על חכמה, כי ראשית, מורה חכמה. ב) ברא שית, להורות כי מחכמה נבראו ונחקקו שית סטרין בלי ראש, שהם המקורין למוחין לזו"ן שהם נק' עולם, והם ז' ימי בראשית.
וז"ש, מאן ברא לון, ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע: כיון דמלת ברא היא בבראשית עצמו, א"כ מי הוא שברא זה, ע"ז אומר שהוא ההוא סתים דלא ידיע, דהיינו חכמה סתימאה דא"א. כי הוא הוציא הבינה מהראש שלו ועשה אותה לבחינת ו"ק, שהוא ברא שית סטרין רברבין אלו הנרמזים בבראשית.