זהר

מ) עינוי דרישא חוורא, משתניין משאר עיינין. לית כסותא על עינא. ולית גבינין על עינא. מ״ט. דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ישראל דלעילא. וכתיב אשר עיניך פקוחות. ותאנא, כל מה דאתי ברחמי, לית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא. כ״ש רישא חוורא, דלא בעא מידי.

פירוש הסולם

מ) עינוי דרישא חוורא וכו׳: העינים של ראש הלבן, שהוא כתר דא״א הנקרא גולגלתא. משתנות משאר עינים. אין כסות על העין ואין גבות על העין. מהו הטעם. הוא משום שכתוב, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. שפירושו ששומר ישראל שלמעלה, שהוא ז״א שעיניו דא״א שומרים אותו. וכתוב, אשר עיניך פקוחות, בלי כסות, ולמדנו, כל מה שבא ברחמים אין לו כסות על העין ואין לו גבות על העין, כל שכן הראש הלבן שאינו צריך כלום.
פירוש. כמ״ש לעיל (אות ל״ג) שכמו שיש בפנימיות הראש דא״א גלגלתא ומוחא דאוירא, כן הוא בחיצוניות הראש. וע״כ הוא מתחלק לב׳ חלקים למקום שערות, שה"ס ם׳ דצלם, שאין היוד יוצא מאויר. ומקום הפנים החלק משערות, שה״ס ל׳ דצלם, שבו יוצא הי׳ מאויר, שהוא שורש השערות, וע״כ אין שם שערות. אמנם גם החלק משערות שהוא ל׳ דצלם מתחלק לפי עצמו במ׳ ל׳ צ׳. אשר ב׳ אודנין ומצחא ה״ס הם׳ של הל׳ שה״ס חב״ד, וב׳ עיינין וחוטמא הם חג״ת, ב׳ שפוון ולשון הם נה״י. והפה הוא מלכות. וז״ס שהעינים אע״פ שהם חכמה מכל מקום אינם מאירים בבחינת חו״ב, אלא בבחינת חו״ג שהם ו״ק דחכמה. כי האודנין הם חו״ב והם נכסו בסוד ם׳ דצלם. וע״כ לא נזכר תקון אודנין בא״א. באפן שב׳ עינים ה״ס ו״ק דחכמה. ונבחנים משום זה לחו״ג דגלגלתא דא״א. (ועי׳ כל זה בתלמוד עשר ספירות חלק י״ג דף אלף תע"א אות פ׳)
והנה בהארת החכמה בז״א נוהג הופעת הדינים בסוד השמירה והכיסוי על הארת החכמה שלא יינקו ממנה החצונים. (כנ״ל פקודי אות שע״ו, צו אות קט״ו) משא״כ בא״א ששם כולו רחמים. וז״ש לית כסותא על עינא שאין פחד מפני יניקת חיצונים שאינם מגיעים ח״ו למקום גבוה הזה. ולית גבינין על עינא, שהם יורים על דינים, וא״א הוא כולו רחמים. וז״ש כל מה דאתי ברחמי לית כסותא על עינא, כי הכיסוי היא דינים המכסים הארת החכמה. שאין זה נוהג במקום רחמים כ״ש רישא חוורא דלא בעא מידי. כי החיצונים לא יגיעו אליו מחמת גבהו. ואין חשש מפני יניקתם. ומה גם שהוא כולו רחמים ואין בו דין.