זהר

מ) איהו אות וברית דביה קיימין שמיא וארעא, כמה דאת אמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. איהו אות ודאי, דאיהו רשימו דחותמא דמלכא.

פירוש מעלות הסולם

מ) איהו אות וברית וכו׳: הוא אות וברית, שבו מתקיימים שמים וארץ, כמו שאתה אומר, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. הוא ודאי האות שהוא רשימה של חותם המלך, שהוא ז"א.
פירוש: ב׳ בחינות יש ביסוד דז״א: א׳ הוא בחינתו עצמו שהוא נקרא יוסף והוא בחינת גילוי אור הישר שהוא ממשיך, והוא נקרא צדיק דעייל ביה. וב׳ הוא בחינת המסך שבו, שעליו נעשה הזווג דהכאה עם או״י המוציא ע״ס דאור חוזר להלביש לאור הישר. והוא בחינת צדיק דנפיק מניה, שהוא בחינת כח הדחיה שיש במסכים, שע״י זה הם מעלים אור חוזר ומלבישים לאור ישר ומתוך שאין אחיזה לפרצוף באו״י זולת ע״י האו״ח המלבישו ע״כ נבחנים שניהם כמו בחינה אחת כמ״ש בזהר ביה עייל ומניה נפיק, כי לולא כח המסכים שהם בחינת צדיק דנפיק מינה, לא היה האו״י נאחז בפרצוף שה״ס צדיק דעייל בה. וזה אמרו, בראשית ברית - אש, שברית ה״ס היסוד שהוא בחי׳ הנושא אל האו״י הנמשך ממעלה למטה ואש ה״ס המסך המעלה האו״ח ממטה למעלה, ששניהם כמו בחינה אחת, וכלולים במילת בראשית, דאיהו אות ורשימו, דעלאין ותתאין ביה קיימין וכו׳ כי טרם שז״א משפיע הקומה אל הנוקבא היא יוצאת מתחילה בז״א עצמו על בחינת בנימין הכלול ביסוד שבו עצמו, ואח״כ הוא משפיע אל הנוקבא על המסך שבה. דבהון אתקרי קב"ה ה׳ צבאות וכו׳, כי סיום כל פרצוף מבחינת המסך דיסוד נקרא צבאות, בסוד אות הוא בצבאות שלו, שרומז על בחינת הזווג שאינו נעשה רק על המסך, ומשם נולדים ויוצאים כל צבאות ה׳.
ואין להקשות הלא אין בחינת זווג דהכאה נוהג אלא במסך דפה שהוא מלכות דראש, אבל לא במסך המסיים את הפרצוף, כי אם נוהג זווג דהכאה גם במסך המסיים, א״כ היה צריך כל פרצוף להתפשט בלי סוף. כי כל זה אמור רק כלפי אותו הפרצוף עצמו, אמנם לצורך התחתון, שהוא אינו יוצא אלא מאחורים דעליון לפי הכלל שכל אחוריים דעליון נעשה פנים לתחתון, ובפרט בפרצופי ו״ק כגון ישסו״ת וזו״ן, שהם צריכים לחסדים מגולים שאינם מתגלים אלא במסך דנה״י, שמשם נמשכים חסדים מגולים, לכן נעשה הזווג על המסך שביסוד, באופן שאותה הקומה היוצאת על זווג מסך היסוד אינה שייכת כלל לז״א, אלא רק לנוקבא, ואין שום שינוי בהסיום שלו מכח הזווג הזה כי מבחינת עצמו הרי שם המסך המסיים לכל הארותיו, ואינו ראוי לשום המשך של זווג, אלא ענין הזווג הנעשה הוא מבחינת אחוריים שלו שהוא שייך לנוקבא. וזה אומרו איהו אות ודאי, דאיהו רשימו דחותמא דמלכא, שאצל ז״א הוא החותם המסיים המדרגה דוגמת החותם הבא בשלהי המכתב ואצל הנוקבא היא רשימה של חותם המלך, שה״ס האחורים שלו העובר אל הנוקבא דוגמת חותם ונחתם. (עיין תע״ס חלק י״ד תשובה קע״ו).