תוכן

מט) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וכו', עץ פרי, ארז"ל עץ שטעם עצו ופריו שוה, והארץ לא הוציאה רק עושה פרי לבדו, אמנם הענין, כי כוונתה היה לטובת אדם הראשון, כדי שלא יטעה בצווי הקב"ה לומר, על העץ שצוה הקב"ה שלא לאכול, ולא על הפרי, כי זה עצמו היה הערמת נחש, והצווי היה לאדם מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת אשר בתוך הגן לא תאכל, ועץ הדעת טעם עצו ופריו שוה. והנחש היה ערום, ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים מכל עץ הגן וכו', פירש: העץ צוה הש"י, מעץ הדעת לא תאכל, אך הפרי עצמו מותר באכילה. וחוה השיבה לו, כי גם הפרי נאסר לנו. וז"א מפרי עץ אשר בתוך הגן. אך אח"כ ותרא האשה כי טוב, כאשר ראתה כי עץ הדעת טוב ועצו ופריו שוין, אז אמרה באמת אל הנחש, וז"ש ותרא כי טוב העץ עצמו למאכל, ולא אמרה כי טוב פרי עץ. ועי"ז נתפתו מדבר הנחש, כ"א לא היה טוב העץ למאכל רק הפרי, א"כ אעפ"י שהקב"ה לא פירש לאמר מפרי עץ הדעת לא תאכל, רק אמר מעץ הדעת, ע"כ היו יודעים שע"כ לא צוה אלא על הפרי ולא על העץ, שאינו ראוי לאכילה, אבל עתה כראותה כי טוב העץ למאכל, אז אמרה א"כ ודאי לא צוה הקב"ה רק על העץ, כיון שלא פירש ואמר מפרי העץ, אחר היות שגם העץ טוב למאכל. וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו, ולא אמר ותקח מעצו, כאשר התחיל בלשונו תחלה.