זהר

מט) אמר רבי יוסי, בההיא שעתא דזמין קודשא בריך הוא לאחיא מתיא, והא סופא כל עקתין, בארבעים להוי. וגזר קיים, ארבעים יכנו לא יוסיף. סוף הליכתם של ישראל במדבר, בשנת הארבעים. ארבעים שנה, קודם תחיית הגוף, ממתנת לו הנשמה בארץ ישראל. בשנת הארבעים יקומון הגופות מעפרא. בארבעים נכלא הגשם, הה"ד ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום, וכתיב ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח. זמן גאולתם של ישראל, בשנת הארבעים הוא. ובחמשים אתא ישוב עלמא, דהיא היובל. החזרת הנשמה לגוף, בשנת הארבעים, שהמתינה לו בארץ ישראל, הדא הוא דכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שהמתין לגוף. בקחתו את רבקה, בהכנסתה בגוף המזומן לו. באותה שעה, בהכנסתה בו, אין תאותם וכסופם, אלא ליהנות מזיו השכינה, וליזון מזיוה, הה"ד ​ישקני מנשיקות פיהו. א"ר אבא, ישקני יפרנסני, שאין פרנסתן אלא ליהנות וליזון מזיוה של מעלה. א"ר יוסי סופיה דקרא מוכח דכתיב כי טובים דודיך מיין.

פירוש הסולם

מט) א"ר יוסי בההיא וכו': אר"י, באותה שעה שעתיד הקב"ה להחיות המתים, הנה סוף כל הצרות יהיה בשנת הארבעים אחר קבוץ גליות. וחרץ חוק, ​ארבעים יכנו לא יוסיף והליכתם של ישראל במדבר נגמר בשנת הארבעים. וארבעים שנה קודם תחיית הגוף ממתנת לו הנשמה בארץ ישראל, נמצא, שבשנת הארבעים להמתנת הנשמה בא"י, יקומו הגופות מעפרא. בארבעים נכלא הגשם, בזמן המבול, וז"ש ​ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום. וכתוב ​ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח. וכן זמן גאולתם של ישראל, בשנת הארבעים הוא. ובחמשים יבא ישוב העולם, שהוא היובל. החזרת הנשמה לגוף הוא בשנת הארבעים שהמתינה לו בארץ ישראל כנ"ל, וזהו שכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שהמתין לגוף. בקחתו את רבקה, בהכנסתה בגוף המזומן לו.
ביאור הדברים. אחר שרבי יוסי הביא את ענין השיתוף דמדת הרחמים בדין שאמר ר' אחא בר יעקב, ממשיך ומבאר עם זה את הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וכו'. כי מכח השיתוף הנ"ל, של מלכות בבינה, נתתקנה המלכות בסוד שנת הארבעים. כי חמשה ספירות הם כח"ב תו"מ, שכל אחד מהם כלול מעשר, והם חמשים ספירות. ומבחינה זו צריכה המלכות להיות שנת החמשים, להיותה בחינה אחרונה שבהם, אבל מחמת שיתוף המלכות בבינה נגנזה בחינת עצמה, ונתקן בעדה הכלי דת"ת במקום כלי מלכות. כי מאחר שנגנזה המלכות ואין שם אלא ד' כלים, כח"ב ות"ת, עלה אור החכמה ונתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הת"ת בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דת"ת. ואז נבחנת המלכות בסוד שנת הארבעים, והיא מקבלת במצב הזה את האורות דבינה כמו ז"א, להיותה מלובשת בהכלי שלו. ובעת ההוא גם הגוף הנמשך מן המלכות, עולה ג"כ ומקבל אור הבינה כמו המלכות, שה"ס התלבשות הנשמה בגוף. כי אור הבינה נקרא נשמה. וז"ס שכל הגאולות וישועות מקובלות בשנת הארבעים, דהיינו בעת שהמלכות משתתפת, ומקבלת אור הבינה. ואפילו גמר התקון יהיה בשנת הארבעים שה"ס עתיד הב"ן, שהוא מלכות, להיות ס"ג, שהוא בינה. אלא שיש הפרש גדול, כי מקודם גמר התקון, אין המלכות ראויה להיות שנת הארבעים מבחינתה עצמה, אלא על ידי שיתוף מדת הרחמים בדין, וגניזת בחינתה עצמה, אבל בגמר התקון יתוקן המלכות דצמצום א' עצמה, באופן שלא תהא צריכה עוד לשתוף דמדת הרחמים, אלא מבחינתה עצמה תקבל את אור הבינה.
ויש דינים וצרות הנמשכים ממלכות, מבחינת שנת הארבעים, דהיינו כל עוד שהחכמה שבה לא נתלבשה בחסדים, (וירא דף ס"ה ד"ה פירוש) ויש דינים וצרות הנמשכים ממלכות הבלתי נמתקת שנגנזה, (כמ"ש לעיל בהקדמת הזהר דף קכ"ד אות קכ"ג) אם לא זכי הא רע, דהיינו אם הוא ממשיך ממעלה למטה, כמו החטא דעצה"ד, נתגלה עליו נקודת המלכות שנגנזה, וכל האורות שבה מסתלקים משום שצמצום א' רוכב עליה ואינה ראויה לקבל אור. (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר.)
וז"ש ר' יוסי בההיא שעתא דזמין קב"ה לאחיא מתיא, והא סופא כל עקתין בארבעים להוי, כי מטרם גמר התקון ותחיית המתים, הדינים והצרות הנמשכים משנת הארבעים אינם סוף כל הצרות, כי יש גם צרות מהמלכות דבחינתה עצמה הבלתי ממותקת, כנ"ל בסוד לא זכי הא רע, אבל בגמר התקון, שיתוקן המלכות דבחינתה עצמה, ולא תהא צריכה עוד לשיתוף בבינה, הרי לא יהיה עוד שום צרות ממלכות הזו, אלא הדינים והצרות הנמשכות משנת הארבעים, כבר יהיו סוף כל הצרות. וז"ש וגזר קיים, ארבעים יכנו לא יוסיף, דהיינו שלא יוסיף מכה מבחינתה עצמה שלאחר הארבעים, כי בחינתה עצמה כבר תהיה אז מתוקנת לגמרי, ואחר כך מביא הזהר התקונים הגדולים שנתגלו ועתידים להתגלות בשנת הארבעים, דהיינו הליכת ישראל במדבר, והמתנת הנשמה לגוף בא"י ותחיית המתים, והפסק מי המבול, ופתיחת נח את התבה, וגאולתם של ישראל. והתלבשות הנשמה בגוף. ומפרש בזה את הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שיצחק ה"ס הנשמה, והמתין ארבעים שנה בארץ ישראל בקחתו את רבקה, דהיינו להתלבש בגוף הנקרא רבקה. והכתוב מלמדינו, שבעת גילוי המלכות בסוד שנת הארבעים, שמקבלת אז אור הבינה, גם הגוף הנמשך מהמלכות, שנקרא רבקה, נעשה מוכשר וראוי לקבל אור הבינה, שה"ס הנשמה הנקראת יצחק המתלבש בו, ולפיכך המתין יצחק עד שנת הארבעים. באותה שעה בהכנסתה בו וכו': א"צ ביאור.