זהר

מח) תקונא דעתיקא קדישא אתתקן בתקונא חד, כללא דכל תקונין. והיא חכמה עלאה, סתימאה. כללא דכל שאר, והאי אקרי עדן עלאה סתימא. והוא מוחא דעתיקא קדישא. והאי מוחא אתפשט לכל עיבר, מניה אתפשט עדן אחרא. ומהאי עדן אתגלף.

פירוש הסולם

מח) תקונא דעתיקא קדישא וכו': התקון של עתיקא קדישא, הוא, שנתתקן בתקון אחד שהוא כלל כל התקונים. והוא, חכמה עליונה הסתומה, דהיינו ראש הג' דא"א, שהוא הכלל של כל השאר, והוא נקרא עדן העליון הסתום, והוא מוח של עתיקא קדישא. ומוח הזה מתפשט לכל צד, וממנו מתפשט עדן אחר, שהוא או"א עלאין, שהם עדן תחתון, ומעדן ההוא נגלפת החכמה, ובאה להתגלות בישסו"ת, ובז"א, ובמלכות, שה"ס חכמה תתאה, שבה החכמה מתגלית.
פירוש הזהר חוזר לבאר כאן ענין מצח הרצון, ביתר הרחבה. ומבאר תחילה שאור החכמה הוא כלל כל התקונים והמוחין, כי כל מוחין דג"ר שבפרצופין באים מחכמה, וחסדים בלי חכמה הם ו"ק בלי ראש. וז"ש, תקונא דעתיקא וכו' כללא דכל תקונין, והיא חכמה עלאה סתימאה, כללא דכל שאר. כי החכמה היא כלל כל המוחין. ואח"כ מבאר, שחכמה זו דא"א נסתמה, ורק בינה שחזרה לחכמה, היא המאירה לתחתונים, שה"ס או"א וישסו"ת. וז"ש, והאי אקרי עדן עלאה סתימא. שאינו מתפשט לתחתונים והוא מוחא דעתיקא קדישא, כלומר, שאינו מאיר אלא לעצמו. והאי מוחא אתפשט לכל עיבר, שהארתו מתפשטת בראש א"א עצמו לכל צד, דהיינו למצח דא"א ולשערות רישא ודיקנא. אבל כדי להאיר לתחתונים, מניה אתפשט עדן אחרא, דהיינו בינה החוזרת לחכמה, שהיא סוד או"א, הנקראים חכמה עלאה, ונק' ג"כ חכמה דל"ב נתיבות, ומהאי עדן אתגלף, ומן או"א נחקקה החכמה ונתגלתה בישסו"ת וז"א ומלכות. כי עדן התחתון שהוא או"א, הוא בחינת אמצעי בין חכמה סתימאה לתחתונים, שאו"א בלבדם מקבלים מדיקנא, שהדיקנא מקבל ממו"ס, ומשפיעים לתחתונים. (ועי' להלן אות ס"ב). ואחר שביאר אשר החכמה סתימאה מאירה ומתפשטת בראש א"א לכל עבר, הולך ומבאר להלן איך המצח מקבל ממנו החכמה לעת גדלות כדי להשפיע לזו"ן, ולא לעצמו, כי לעצמו הוא בוחר בחסדים, וע"כ נקרא מצח הרצון.