זהר

מח) ות״ח, בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא, מסאבין לון בכלא, והא אתמר. אבל, בשעתא דרוח מסאבא אתער לתתא, אתער רוח זר, רוח מסאבא דלתתא, אתער רוח מסאבא אחרא, ואתיהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא. מאי רשותא, רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח, ואסתלק, וכדין אתגלייא דינא, לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה, וכדין, תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד, רוחא דדינא, וחד, רוחא דמסאבא.

פירוש הסולם

מח) ות״ח בשעתא דמסתאבין וכו׳: ומפרש דבריו. ובוא וראה, בשעה שבני אדם נטמאים למטה, מטמאים אותם בכל, וכבר למדנו זה. אבל, בשעה שרוח הטומאה נתעורר למטה שהיא ע״י המשכת הארת השמאל ממעלה למטה, מתעורר רוח זר, כי רוח הטומאה שלמטה מעורר רוח הטומאה האחר, שהוא הדינין דמסך דקטנות, הנקרא נגע, ונקרא זר. וניתנה לו רשות לרדת בעולם. שואל, מה הרשות שנתנה לו. ומשיב, אותה רשות של הקדושה שהיתה. יורדת תמיד ומעכבת אותו רוח זר מלשלוט, אינה נמצאת, מחמת רוח הטומאה, והיא מסתלקת ואו מתגלה הדין, שהוא רוח הזר, כנגד הרשעים, ומוסיף דין על דין, כי נמצא אז, שב' רוחות נמצאים בעולם אחד, רוח הדין, דהיינו רוח זר, ואחד, רוח הטומאה.