זהר

מח) ולא עוד, אלא דישראל אשלימו מהימנותא בארעא. וישראל שלימו דשמא קדישא אינון. וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו, כביכול, שמא קדישא אשתלים. וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו, ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא. דתנן דא סליק ודא נחית, ישראל דלעילא סליק לעילא. כנסת ישראל נחיתת לתתא, אתרחקו דא מן דא, כביכול אשתאר שמא קדישא בלא שלימו. וכלא בגין דכנסת ישראל בגלותא.

פירוש הסולם

מח) ולא עוד אלא וכו׳: ולא עוד, אלא ישראל משלימים האמונה, שה״ס המלכות, בארץ. וישראל הם השלמות של השם הקדוש. וכשישראל נשלמים במעשיהם הטובים, כביכול, נשלם השם הקדוש, וכשישראל אינם נשלמים למטה במעשיהם, תתחייבו גלות, כביכול, השם הקדוש למעלה אינו שלם. כי למדנו זה עולה וזה יורד, שהישראל שלמעלה, שהוא ז״א, מסתלק ועולה למעלה, כנסת ישראל, שהיא המלכות, יורדת למטה, ונתרחקו זה מן זה, כביכול, נשאר השם הקדוש בלי שלמות. והכל הוא משום שכנסת ישראל הוא בגלות.