זהר

מז) אמאי בעאת לאסתמכא תמן. בגין דאינון תרין גוונין דשושנה, חוור וסומק. רחמי ודינא. דאינון חסד וגבורה, ותמן ריחא דשושנה, ודא איהו עמודא דאמצעיתא. ובגין דארחת ביה, אמרת סמכוני באשישות. וביה אתעבידת סגול כד נחתא.

פירוש מעלות הסולם

מז) אמאי בעאת לאסתמכא וכו׳: שואל, למה צריכה המלכות להיות נסמכת שם כשעולה לקבל האורות דפנים. ומשיב, משום שהם שני הגוונים של השושנה, לבן ואודם, רחמים ודין, שהם חסד וגבורה. ושם בין שני הקוים הללו, נמצא ריח השושנה, היינו הארת החכמה המתגלה במלכות, ונקראת ריח על שם שמאירה ממטה למעלה. וזה הוא עמוד האמצעי, היינו תפארת, ומשום שמריחה בו, ומקבלת ממנו הארת חכמה, אומרת השכינה אל הצדיקים, סמכוני באשישות. ובו, היינו בזווג עם קו האמצעי שהוא ז״א פב״פ, נעשית סגול, שנתקנת בג׳ קוים כמו ז״א, כשיורדת להיות מדרגה תחת ז״א, ומקבלת כל האורות של ז״א בסו״ה רפדוני בתפוחים. (כנ״ל אות מ״ה).
פירוש, ענין אשישות ותפוחים נתבאר בזהר שמיני (אות פ״ב) ועל דא אשישות ותפוחים, אשישות לרוואה מחמרא. תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. והוא כי חג"ת דז״א נקראים אשישות, כשהם בשליטת השמאל, שאז מקבלים יין שה״ס הארת חכמה, והם כלים לקבלת היין, וזה אמרו אשישות לרוואה מחמרא. ונקראים תפוחים, כי ז״א נקרא תפוח, כמ״ש כתפוח בעצי היער וגו'. כשהם בשליטת החסדים שהם בימין, כי כשנמשך הארת השמאל בלי התכללות בימין, נמשכים עמו דינים, והם מזיקים וע״כ לתפוחים צריכים שהם הארת חסדים, לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא.
ומלכות נקראת שושנה עי' בהקדמת ספר הזהר (אות א׳) מאן שושנה דא כנסת ישראל. ויש בה ב׳ מצבים, במצב א' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי חכמה אינה מאירה בלי חסדים, וע״כ באה למצב ב׳, שאז היא מתוקנת לקבלת חסדים מז״א, אמנם הכלים של מצב הב' אינם מוכשרים לקבל חכמה, וע״כ כדי לקבל חכמה היא משמשת בכלים דמצב א׳ שנשארו בה, אבל אינם יכולים להתתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחורים ולא פנים, ולפיכך נפרדים ממנה הכלים דאחורים ומתלבשים בנשמות הצדיקים שהם בסוד שבע הנערות הראויות לתת לה, ובשעה שמלכות רוצה לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דאחורים אלו. ואומרת אל הצדיקים סמכוני באשישות. בגין דאינון תרין גוונין דשושנה וכו׳ ותמן ריחא דשושנה וכו׳ שה״ס הארת חכמה שבמלכות שנקראת ריח, ומבקשת מהם את הכלים לקבלת החכמה. וביה אתעבידת סגול כד נחתא היינו כשמלבישה החכמה בחסדים דז״א ומתתקנת בג' קוי הז״א שמאירים בחסדים בסוד רפדוני בתפוחים. אשר חסדים אלו מכוונים את החכמה שתאיר ממטה למעלה כנ״ל.
ובזה נבין דברי חז"ל (פסחים נו.) בענין היחודא תתאה, שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. היינו המלכות בשליטת החכמה, (עי׳ לעיל בהקדמה אות ל'). כתוב בגמרא אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו, לא אמרו משה רבינו. לא נאמרוהו, אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי.
והענין הוא, כי אחד מראשי התקונים אחר שבירת הכלים היה, גניזת או״א הפנימיים אשר שמשו בעולם הנקודים, מחמת שבהארתם הגדולה נתבטל הפרסא שמתחת אצילות וירדו הכלים לבי״ע ונשברו ומתו. ומכח גגיזה זאת דזווג או״א הפנימיים, אין עוד הארת ג״ר דחכמה דאור ישר במוחין דאבי״ע. אלא מוחין דו״ק דחכמה, הנמשכים מאו״א החיצונים. ומשה רבינו ה״ס הדעת הפנימי המזווג לאו"א הפנימיים בסוד משה מלגאו, ולכן לא אמרו משה רבינו, כדי לא להמשיך את המוחין דאו"א הפנימיים, שבהארתם מתגלה שער הנ' שה״ס ה' דמשה והפרסא מתבטלת והאור מגיע עד למלכות דמלכות, ואי אפשר לגלות האור הגדול הזה לפני גמר התקון. (עי׳ בסלם בראשית א׳ דף ר״ד ד״ה והנה).
יעקב אמרו, מפני שמוחין דיעקב נמשכים מן או"א החיצונים בסוד יעקב מלבר. הממשיכים ו״ק דחכמה, והפרסא מתקיימת. ולכן התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, והוא שמסתירים את בחינת המלכות עצמה וכוללים אותה בבחינת ז״א, כי המלכות עיקר בחינתה היא להמשכת חכמה, וכיון שאין אנו יכולים לחמשיך חכמה בלי חסדים, ועיקר הזווג הוא להמשכת חסדים, לכן בחינת עצמה נסתרת. והכלים להלבשת החכמה נותנים לה הצדיקים. שז״ס בחשאי. כי נזהרים שלא לעורר החכמה הכלולה בחסדים דז״א, שהיא בחינת מלכות, אלא לעורר המשכת חסדים לבד.
ובזה יובן המשל של הגמרא שהוא הנמשל עצמו, כי בת מלך היא מלכות בסוד אבא יסד ברתא, שהריחה ציקי קדרה, פירושה של קדרה נתבאר, שה״ס קו האמצעי המכריע בין ב׳ הקוים ימין ושמאל ועושה שלום ביניהם, כי ב' הקוים ימין ושמאל ה"ס מים שהם חסדים, ואש שהיא גבורה. ואי אפשר לחבר את שניהם, כי המים מכבים האש, והאש מכלה את המים, ועי״ז שמשימים המים בתוך הקדרה, ושמים הקדרה עם המים על האש, אז נכנס כח האש בתוך המים, ויש לנו האפשרות להנות מן המים והאש כשהם מחוברים ונכללים זה בזה. נמצא שע"י הכלי שהבדיל בין המים והאש, השלים ביניהם וחיברם יחד, וז״ס הגמרא (ברכות נ"ו:) שלש שלומות הן נהר צפור וקדרה. הריחה ציקי קדרה, ה״ס הארת חכמה הנכללת בחסדים, אם תאמר יש לה גנאי, כי כבר נתקנה במצב ב׳ דפנים דז״א, וכלים לקבלת חכמה הם אצלה בבחינות אחורים. לא תאמר יש לה צער, ופירש״י צער גופה מחמת התאווה. שכל גופה משורשה היא השתוקקות לאור החכמה, התחילו עבדיה להביא לה בחשאי. ומקבלת החכמה בתוך הכלים המלובשים בנשמתם של הצדיקים, כמבואר.