זהר

מו) אתיא ההוא גנתא, דאיהי טמירא במאתן וחמשין עלמין, הוא שכינתא יקרא בזיוה, דנפיק מזיוא לזיוא, וזיוה נגיד מניה, לד' סטרין רישין, לקיימא, מההוא זיוא אתמשך לכלהו דאינון לתתא, וההיא אקרי גנתא דעדן.

פירוש הסולם

מו) אתיא ההוא גנתא וכו': אז בא אותו הגן, היינו השכינה, שהוא חבוי במאתים וחמשים עלמין, דהיינו בלמעלה מחזה דז"א, ששם ב' ספירות, חסד וגבורה דז"א וחצי ספירת ת"ת דז"א, שלהיותם נמשכים מבינה הן בסוד מאות, והם מאתים וחמשים, ונקראים עלמין מפני שהחכמה שבהם מתלבשת ונעלמת בחסדים, היא השכינה היקרה, בזיו החכמה שלה, היוצא מזיו החכמה ומתלבש ונעלם בזיו החסדים. והזיו נמשך ממנה לד' הרוחות חו"ג תו"מ, שהם ד' ראשים כדי לקיים אותם במוחין. דהיינו בסו"ה ​ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים וגו'. והזיו נמשך ממנה לכל התחתונים, והיא הנקראת גן עדן.
ומה שאומר, שהיא חבויה בר"ן עלמין, שפירושו למעלה מחזה דז"א כנ"ל, הענין הוא, מפני שאין שם מקומה האמתי, כי היא מתחלת רק מחזה ולמטה דז"א, אלא כדי שתוכל לקבל חכמה עלתה למעלה מחזה, ולפיכך היא צריכה להיות שמה חבויה, כדי שלא יקטרגו עליה החיצונים, שאז לא היתה אפשרות שתקבל חכמה. ונתבאר פעולה הראשונה שבקו האמצעי, שהוא להמשכת החכמה.