תוכן

מה) דעד לא הוה מתקלא: דע דבזווג העליון, דהיינו אבא ואימא, קודם דאתתקן עתיקא קדישא, הוה מהדר אנפוי אבא מאימא, כי היכי דאהדר אנפין ז"א מן נוקביה. וזמ"ש בפרשת בראשית בדף ע"ב, וז"ל, אמר לה צדי, צדי אנת, וצדיק אנת. אבל אנת צריך למהוי טמירא כו', ובגין כך אנפוי דיוד מהדר לאחורא כגוונא דא כו' ע"כ. והיינו שהצדיק, היא נ', והיו"ד רוכב עליה, ונעשית צדי. ויוד זו הפוכה, וחוזרת פניה מן הנ', דלא הוו משגיחין אפין באפין. ויוד היינו אבא. והנ' היינו אימא, חמשים שערי בינה. והיינו דקאמר הכא, אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגלייא, כי אינה מעולם הנגלה, כי אם מהעולם הנעלם, עלמא דאתכסייא. ואדם הראשון, היינו אדם קדמאה, חכמה. והיינו דקאמר, דעד לא הוה מתקלא, לא הוו משגיחין אפין באפין, דכי היכי דז"א, נוקביה נפקא מאחורוי, ולא הוו משגיחין אפין באפין, אע"ג דנפקא מתדבקא בסטרוי כחדא. הכי נמי לעילא, מקמי דאתתקן עתיקא קדישא כעין דכר ונוקבא, ולא הוה מתקלא, לא הוו אבא ואימא משגיחין אפין באפין. כי אבא רחמים גמורים, ואימא דינין גמורים, ונמצא זה הופך פניו לכאן, וזה הופך פניו לכאן. ומכל מקום, עיקר השגחת אפין באפין, היינו עתיקא בז"א, כדבעינן למימר קמן.