זהר

מה) וב"נ לתתא, אית ליה מחשבה סתימאה, דלית דידע בה, בר קב"ה בלחודוי. ויהבה ליה לב"נ, למחשב מלין דאורייתא, מלין דמצוה. בגין דההיא מחשבה עילאה, נגדא מבועין דילה, לאתרא דחכמתא, ולא אתפרש כלל. ומההיא חכמתא עילאה נפקא תורה. ונגיד שקיותא עד ההוא אתר דחכמה תתאה, דאיקרי מצוה.

פירוש הסולם

מה) וב"נ לתתא אית וכו': והאדם למטה, יש לו מחשבה סתומה, שאין מי שידע בה רק הקב"ה לבדו. ונתנה לאדם שיחשוב בה דברי תורה ודברי מצוה. משום שמחשבה העליונה ההיא נמשכים המבועים שלה, למקום החכמה, ואינה מתגלית כלל. ומחכמה עליונה ההיא יוצאת התורה, שהיא ז"א. ונמשך שיקוי העליון עד מקום ההוא שנקרא חכמה תחתונה שנקראת מצוה. שהיא מלכות.