פירוש הסולם
מה)
בשבתא בשעתא דצלותא וכו': בשבת, בשעת תפלת המנחה, שבחול הוא הזמן, שכל הדינים מתעוררים, משום שאז מתגלה החכמה שבקו שמאל, הנה בשבת, מתגלה המצח הזה דא"א, בבחינת הרצון להארת החסדים, ונכנעים כל הדינים, ונמצאים רחמים בכל העולמות, משום שיש בו מעלת שניהם
(כנ"ל באות מ"ג) ומשום זה נמצא שבת בלי דין לא למעלה ולא למטה. ואפילו אש של גיהנם נשקע במקומו, והרשעים נחים. וע"כ מתוספת נשמה של שמחה בשבת.
פירוש. כי היום נחלק, משהאיר היום עד חצות הוא שליטת הרחמים, ומחצות היום והלאה הוא שליטת הדין, שאז זמן תפלת המנחה. ומן הדין הזה, יוצאים כל הדינים שבלילה. ולפיכך גם בחצי יום הראשון אין בחינת הארת רחמים גמורים. כי יש אחיזה לחיצונים גם בימין מפני חסרון הגדלות שבהם. כי הגדלות אינה יוצאת בשלמות מחמת אחיזת הדינים של שעת המנחה. משא"כ ביום השבת שאפילו בשעת המנחה אין שם דין, מחמת הארת מצח הרצון, שיש בו מעלות שניהם, מעלת חכמה מפני שהוא המשפיע חכמה אל ז"א, ובהיותו אור החסדים אין שום יניקה ממנו לקליפות. ונמצא שכל הקליפות נכנעים ממנו ומסתתרים, להיותו אור החכמה. ואין שום דין נוהג שם כי בהארת החסדים השלמים, אין הדינים נאחזים. וז"ש,
ובג"כ אשתכח שבת בלא דינא וכו', כיון שבשעת שליטת הדין, דהיינו במנחת שבת, מאיר אז מצח הרצון, כבר נתבטל הדין מכל יום השבת, ואין שליטה אלא לחסדים, וז"ש,
ואפילו אשא דגיהנם אשתקע, כי כיון שנתבטל שורש הדין אין עוד לדינים ולעונשים במה להאחז. כי בחסדים השלמים אין להם אחיזה.
