זהר

מה) הכי אשם. דישראל אחיד בגדפוי דשכינתא, דאינון חיוון דכורסייא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל, לגבי קב״ה, ומעכבין לה, ומכבידין גדפאה חטאות דלהון. ואשם אימא דערב רב, סרכא אחידת בכורסייא, דתמן מטרוניתא, ולא מנחת לה לסלקא מגלותא. וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא, כגון סרכא תלויה באוירא. ודא עמודא דאמצעיתא. הכי אשם תלוי בצדיק, דאיהו אחיד בין שמיא וארעא.

פירוש הסולם

מה) הכי אשם דישראל וכו׳: כך הוא אשם. כי ישראל האחוזים בכנפי השכינה, שהם החיות הנושאות את הכסא, החטאת מעכבת שלא תעלה בהם המלכות ע״י זכיות ישראל אל הקב״ה, שהוא ז״א, שהחטאות שלהם מעכבים אותה ומכבידים הכנפים. והאשם, הוא האם של הערב רב, הוא סרכא הנאחזת בהכסא, ששם המלכה, ולא רק בכנפים כמו החטאת, ואינה עוזבת אותה לעלות מן הגלות. והזכיות, שעושים ישראל, נאחזות בה להעלותה מן הגלות, וע״כ היא נשארת באויר, כמו סרכא התלויה באויר, ואויר, זהו עמוד האמצעי. כלומר שתלויה כמו סרכא בקו האמצעי, שהוא ז״א, מחמת האשם, ואינה יכולה להתיחד עמו זולת ע״י קרבן אשם (כנ״ל אות מ״א). וע״כ נקרא אשם תלוי, ע"ש תלייתו באויר. וכך אשם תלוי בצדיק, שהוא יסוד דז״א, ששם הוא פוגם, ושם מתקן הקרבן אשם, שהוא אחוז בין שמים שהוא ז״א, ובין הארץ שהיא המלכות, ונבחן שהוא תלוי בין ז״א למלכות, וע״כ נקראת אשם תלוי.
והנה נתבאר, שהחטאת מקומו בשמאל, ופוגם בכנפי השכינה, שה״ס החיות, הנושאות את הכסא, שהוא המלכות, ולא בכסא עצמו. אבל האשם, מקומו הוא בקו האמצעי, בת״ת או ביסוד, והוא פוגם בכסא עצמו.