תוכן

מד) והנה בחינת הת"ת דז"א, אשר היא אות ו' של ההויה הכולל ז"א כנ"ל, ושם נתבאר, שבתחילה היתה ו' זו קטנה בלי ראש, ואח"כ נעשית ו' זו גדולה עם ראש. והנה לעולם בחינת אות ו', רומזת בז"א, בערך שאר האצילות. ורומזות בת"ת דז"א, בערך שאר גופו וי"ס שבו. והנה בזמן קטנותו, היה גופו קצר וקטן, כדמיון ו' זעירא בלתי ראש. וכאשר הגדיל, נגדל גופו יותר, ונעשה כדמיון צורת ו' גדולה עם ראש. והנה ראש הו', היא בחינת יוד קטנה, כי צורת אות ו' היא יוד קטנה על ו'. והענין הוא, כי בהיותו בעיבור, היה ו' בלא ראש. ועתה ביניקה, ובפרט אחר שנכנסו בו ו"ק המוחין דגדלות בעת ק"ש, כבר הגדיל, ונעשה לו ראש באות ו' שבו. וא"כ נמצא, כי שני בחינות יש אל הת"ת דז"א, אחד בזמן קטנות, ואחד בזמן הגדלות. וכנגדם הם ב' זקיפות הנ"ל, האחד להעלותה עד מקום התחלת ראש הת"ת הא' דזמן הקטנות, והשני להעלותה עד ראשית הת"ת שנגדל אח"כ יותר בעת הגדלות. והנה הת"ת הא' הוא בחינת ו' בלי ראש. והת"ת השני, הוא בחינת ו' עם ראש, שהוא זמן ההגדלה.