תוכן

מג) וסוד הענין יותר מבואר היא, כי הנה נודע כי ז"א רובו הוא מצד החסד. אבל הנקבה, רוב שלה הם גבורות. ולכן הז"א, הוא יונק ולוקח כל העיטרא דחסד אשר בדעת שלו, ואינו נשאר אל הנקבה רק מעט מזער ממנו בלבד, ולטעם זה נקרא הז"א מטה כלפי חסד, ולכן הרצועה הימנית ששם הוא בחי' החסדים כנז"ל, היא נגנזת בטיבורא דליבא דז"א, ונכנסת תוך פנימיותו בליבא דז"א, שהוא במקום החזה שלו, לפי שמשם ולמטה הוא התחלת ראש הנקבה בחוץ, ולכן שם בחזה נפסק וכלה בחי' החסד הזה שברצועת הנצח, ומה שנשאר ממנו שהוא דבר מועט מאד, נכנס ונגנז שם בפנימיות ז"א, ומתפשט שם בפנימיות עד היסוד דז"א עצמו. אך דע, שאף על פי שעיטרא דחסד נשארה בז"א לבדו, עכ"ז בחי' מוח החכמה של ז"א, לרוב גדולת האור שלו לא נפסק מפני זה, אמנם גם הוא נשתלשל עד המלכות. ואמנם רצועת הגבורות השמאלית הנקראת הוא, גם היא מקפת מבחוץ, ומתפשטת גם עד מקום הנקבה, ונפסקת עד מקום הטיבור עצמו של ז"א, ואין זה טיבורא דליבא הנ"ל, כי זה נקרא טיבורא דגופא. והטעם שנפסק שם הוא, לפי ששם הוא התחלת נה"י דז"א, ונכנסין הגבורות שם להתלבש ביסוד של ז"א, כדמיון המוחין של ז"א שנתלבשו בנה"י דאימא. ולפי שהז"א רובו חסד כנזכר, לכן לא לקח מהאי עיטרא דגבורה רק מעט מזער, וכולה נשארה אל הנקבה. ונמצא עתה, כי לא יש אל המלכות רק ג' מוחין לבד, שהם חו"ב וגבורה.