זהר

מג) תנינא ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה, והתם אמר וחשך על פני תהום, וקשיא דידיה אדידיה, אתא רבי אלעזר לר"ש אבוי, וא"ל אבא מארי, מאי דא, א"ל, מבראשית עד ו' דורות ברא ידו"ד אחד, צבי למימר, ו' דשמיה, יהב ביה רוח חכמה, עד הכא לא הוה מנדע מהו חשך. קם רבי אלעזר ונשק ידוי דאבוי.

פירוש הסולם

מג) תנינא ויקרא אלקים וגו' : למדנו כתוב,​ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה. שפירושו, שהנוקבא דז"א נקראת חשך, ונקראת לילה, המקבלת מהיום שהוא ז"א. ושם נאמר ​וחשך על פני תהום. שמשמע, שהחשך היא קליפה, ולא קדושה. וקשה מעצמו על עצמו. כלומר שהמקראות סותרות את עצמן. בא ר' אלעזר אל ר' שמעון אביו, ואמר לו: אבי מורי, מה זה, הסתירה.
אמר לו, מבראשית וכו': א"ל מבראשית עד ששה דורות שה"ס חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, שה"ס בינה. ומפרש, רוצה לומר שה"ס, ו' של שם הויה, שהוא ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, וע"כ, עד כאן לא היה נודע מהו חושך. קם ר' אלעזר ונשק ידיו של אביו.
פירוש. המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות, ואחר שז"א קבל רוח חכמה מן הבינה, והוא השפיע אותם חג"ת נה"י אל הנוקבא, הרי נתבטל מהם החשך, וע"כ, עד הכא לא הוה מנדע מהו חשך. וז"ש הכתוב, ולחשך קרא לילה. אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, דהיינו למטה מעולם אצילות, שם יש חשך, שהיא קליפה, ועל זה נאמר, וחשך על פני תהום.