זהר

מג) מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא, רצון אקרי, דהא רישא עלאה דא סתים לעילא, דלא אתידע פשיט חד טורנא בסימא, יאה, דאתכליל במצחא. ובגין דההוא רעוא דכל רעוין, אתתקן במצחא, ואתגלייא בבוסיטא, האי מצחא אקרי רצון.

פירוש הסולם

מג) מצחא דאתגלי בעתיקא וכו': המצח שנתגלה בעתיקא קדישא, דהיינו בא"א, נקרא רצון. כי ראש העליון הזה, הסתום למעלה, שאינו נודע, פשט שליטה אחת מתוקה ונאה, שנכלל במצח. ומשום שהוא רצון כל הרצונות נתתקן במצח, ונתגלה בהכרעה. וע"כ נקרא מצח הזה רצון. טורנא פירושו שליטה, כי על סרני פלשתים, מתרגמינן טורני. וכן אין הקב"ה בא בטרוניא, שפירושו בשליטת זרוע וכח (ע"ז ג).
פירוש. כי עיקר ההבחן שבסוד המצח הוא, משום שהוא מתגלה. כמ"ש מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא. והפירוש הוא, שמתגלה משערות ראש שכיסו אותו בעת קטנות, וצריך שתדע, ששורש השערות באות מקרומא דאוירא שבתוך ראש דא"א, שה"ס הפרסה שנעשתה בע"ס דראש א"א, מחמת עלית המלכות לבינה. שהוציאה בינה ותו"מ דראש לחוץ, והניחה את הראש בכתר וחכמה דכלים, ונפש רוח דאורות. שה"ס הי' שנכנסה באור ועשתה אותו לאויר. כנ"ל בדבור הסמוך. וממיעוט הזה של אור החכמה, שנתמעט לבחינת אויר שהוא חסדים, יצאו השערות, שה"ס דינים. ואע"פ שאמרנו לעיל ששערות באות מחכמה סתימאה (כנ"ל אות ל"ח) הנה זה אמור רק לחלק בין הארת החסדים לבין אור החכמה, להורות שאין דינים נמשכים כלל מאור החסדים, אלא מאור החכמה, שהוא חכמה סתימאה דא"א. אמנם ודאי שאין השערות באות משלימות החכמה, אלא ממיעוט החכמה, והיינו מן הפרסא שבראש, שה"ס הי' שנכנסה באור, ומיעטה הראש מן אור החכמה, שנעשה לאויר. וממיעוט הזה יצאו השערות על הגלגלתא, סביב סביב, אלא שנפסקו מלצמוח על המצח. ויש להבין זה, למה נפסקו.
והענין הוא, כי כמו שנתבאר סוד ג' רישין דא"א, שה"ס ג' בחינות הנקראים מ' ל' צ' דצלם, שהם בחינות פנימיות הראש, כן יש אלו ג' בחינות בחיצוניות הראש. אשר עצם הגלגלת ה"ס ם' דצלם, שבו אין הי' יוצאת מאויר לעולם, וסוד המצח והפנים ה"ס ל' דצלם, שבו יוצאת הי' מאויר לעת גדלות וחזר אור החכמה אל הפרצוף. ולפיכך כיון שהשערות באות מן הי' שנכנסה לאור, ע"כ נקבע מקומם על הגלגלתא, שה"ס ם' דצלם שמשם אין הי' יוצאת מאויר אפילו בשעת גדלות, מה שאין כן המצח, שה"ס ל' דצלם, אשר בעת גדלות יוצאת הי' מאויר שבו ואור החכמה חוזר למקומו, א"כ אי אפשר שיהיו בו שערות בקביעות, כי בגדלות נתבטל בו שורש השערות, שה"ס הי' שנכנסה לאויר וע"כ אין שערות צומחות במקום המצח. ועכ"ז יש הפרש בין עת קטנות לגדלות. כי בעת קטנות נמשכות השערות מגלגלתא, ומכסות את המצח. שהוא מטעם הי' שיש באויר המצח. ובגדלות מתפנות השערות מן המצח, והמצח נתגלה מן השערות. וז"ש, מצחא דאתגלי, דהיינו שנפנו ממנו השערות, ונתגלה. שזה יורה שיצאה הי' מאויר שלו, כנ"ל.
ונתבאר בדבור הסמוך, שאע"פ שבל' דצלם יוצאת הי' מאויר וחזר אור החכמה להפרצוף, עכ"ז אין הל' דצלם לוקחת החכמה לצורך עצמה, מחמת היותה ז"ת דבינה, וכל ספירת הבינה אפילו ז"ת שלה ג"כ הן בבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא שמוציאה הי' מן האויר ומתגלית החכמה בשביל ז"א, להיותה שורש לז"א. כנ"ל ע"ש. ונמצא, שאע"פ שמתגלה החכמה בל' דצלם, עכ"ז היא בוחרת יותר בחסדים ואינה מקבלת החכמה לעצמה. ונמצא שגם בעת גדלות אחר שכבר יצאה הי' מאויר דראש א"א, והמצח נתפנה משערות ונתגלה, עם כל זה אין במצח אלא הארת החסדים בלבד, כי אין מקבל חכמה לצרכו, כמבואר. וכל ההפרש בו בין קטנות לגדלות הוא, כי בקטנות, נמצאים החסדים בו שלא ברצונו, אלא בהכרח בשליטה, מחמת מיעוט הי' שנכנסה באור ועשתה אותו אויר. אבל בגדלות אחר שיצאה הי' מאויר, וחזר אור החכמה להפרצוף, והמצח דוחה אור החכמה ובוחר באור החסדים, הרי החסדים נמצאים בו ברצון. באפן, שבשעה שהמצח מכוסה בשערות, נמצאים שם החסדים שלא ברצון. וכשנתגלה המצח מן השערות נמצאים שם אור החסדים ברצון.
והנה תחילת עלית המלכות אל הבינה, מתחיל בפרצוף הכתר דאצילות, שמחמתה נעשו ב' פרצופין, רדל"א וא"א, כנ"ל בדבור הסמוך ע"ש. שעי"ז נתמעט גם פרצוף א"א, וגם בו עלתה הי' לאויר שלו וכן בכל המדרגות. וזה אמרו, מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא, רצון אקרי. ומפרש הטעם, למה נקרא רצון. ואומר, דהא רישא עלאה דא סתים לעילא דלא אתידע, דהיינו חצי פרצוף הכתר העליון, הנקרא רישא דלא אתיידע, פשיט חד טורנא בסימא יאה דאתכליל במצחא. היינו שהוריד שליטת המלכות שנכנסה בבינה, אל ראש א"א. שמחמת זה יצא אור החכמה דא"א ונעשה לאויר, שבזה השליט רדל"א אור החסדים במצח דא"א, וע"כ נקרא זה בשם טורנא, שהוא לשון שליטה, שזה יורה שהחסדים הם שלא מחמת בחירה וחפץ, אלא בהכרח בשליטה. ונקרא בשם בסימא, שהוא לשון המתקה, כי על ידי עלית המלכות לבינה, נמתקת המלכות מן הדינים שבה, ברחמי הבינה. ונקרא בשם יאה כי שם גנוז יסוד דעתיק, שה"ס ויהי יוסף יפה תואר וגו' ולולא המתקה זו דמלכות שעלתה לבינה, לא היתה המלכות ראויה לקבל יופי הזה (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר). והטעם שאנו מיחסים תקון זה של עלית המלכות לבינה, דהיינו י' שנכנסה באור, דוקא במצח, ולא במקום אחר, לזה אומר, שהוא, בגין דההוא רעוא דכל רעוין אתתקן במצחא, כי מיעוט הזה נעשה שם בכונה, כדי לגלות הארת החסדים מן המצח בבחינת רצון של כל הרצונות, שהוא המקום שבו יוצאת הי' מן האויר, והחכמה חוזרת אל הראש, ואשר גם אז, המצח דוחה הארת החכמה ובוחר בחסדים, לפיכך, הוא המקום שבו נגלה לכל, שהארת החסדים שבו, הוא ברעוא דרעוין, ולא מחמת שליטה, כבקטנות. וז"ש ואתגליא בבוסיטא, שאז נתגלה הרעוא דרעוין של החסדים בכח ההכרעה שבמצח, שהכריע והחשיב החסדים על החכמה, שזה גילה לכל, הרעוא דרעוין הנמצא בחסדים, ולפיכך האי מצחא אקרי רצון. כי בו מתגלה הרעוא דרעיון, כמובאר. וזהו שיסד האריז"ל, בזמר של שלש סעודות, שאז מתגלה המצח, אומר, חדו השתא בהאי שעתא, דהיינו בשעה זו שנתגלה המצח, שאז יתגלה, דביה רעוא, שהארת החסדים שבו, היא מחמת תשוקה ורצון, ולית זעפין, ולא משום כח ושליטה מחמת עלית המלכות לבינה. שהרי עתה כבר יצאה מבינה, ועם כל זה, הוא דוחה חכמה, שהוא מחמת תשוקת החסדים הגדולים. ואלו החסדים חשובים הרבה יותר מחכמה, כי יש בהם מעלת שניהם, כי להיותם משפיעים החכמה לז"א, נחשבים בעצמם כמו חכמה, וכחם יפה להכניע החצונים כמו חכמה. ולהיותם רק חסדים, אין שום אחיזה להשפעתם, כי אור החסדים אינו מתעבה כלל ברדתו לתחתונים. כי לא היה הצמצום רק על אור החכמה בלבד, ולא על אור החסדים.