זהר

מב) עד דמטא לוותהון מכילתא חמישאה, והוה בכרסי יקרא מן שמא קדישא, ואמר על בנוהי דישראל טב, ולא הוו רתיין תרין מכילתן קמייתא למללא קמיה, בדיל מכילתא חמישאה, דאתמתל לליליא, ונפק לנהורא דלהון, וע"ד פתח, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור.

פירוש הסולם

מב) עד דמטי לוותהון וכו': עד שהגיע להם מדה החמשית, דהיינו מכילתא חמישאה, שתתגלה בגמר התקון, כמ"ש בדבור הסמוך, והיתה בכסא הכבוד מן השם הקדוש, דהיינו שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה, תתתקן לכסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתנטלו ממנה כל הדינים כנ"ל, ולא היו מפחדים עוד שתי מכילתות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' מכילתות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפכנה אותן לחובה כנ"ל בדבור הסמוך, משום שמדה החמשית שעד כאן היתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, דהיינו שנהפכה לאור ורחמים ונתבטלו כל הדינים שבב' מלכיות הנ"ל, שהיו מלמדים חובה על ישראל. ועל כן פתח רבי יוסי, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור.
פירוש כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה אלא על ידי שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום, ובחינת המלכות לילה, דהיינו לילה המאירה על ידי הלבנה והככבים המקבלים מהשמש שהוא אור יום. אבל בגמר התקון, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשכה לתקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות הנקראת ערב, יהיה אור, כי החשך עצמה של המלכות יהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וככבים המקבלים מאור יום, שהיא סוד מכילתא חמישאה כנ"ל.
ובזה פתח ר' יוסי את הכתוב ויקח בידו את מנשה ואת אפרים, שה"ס ב' מכילתן, בינה ומלכות (כנ"ל דף י"ד ד"ה ביאור) שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה מכילתא חמישאה, שאז יהיה ב' מכילתן הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד. כנ"ל בכל ההמשך.