תוכן

מב) באופן, כי נשמת מרע"ה, הוא כללות ז"א כולו. שממלא כל מקום החלל שבתוך גוף זעיר, ולזה אמר משה מלגאו. ומ"ש יעקב מלבר, סוד הדבר הוא, כי שורש נשמתו היתה מת"ת דיסוד דאבא, וכבר אמרנו, כי יסוד דאבא נכנס בז"א ומתפשט בו, וכאשר בא אברהם לתקן העולמות, אחר שנתלבן באור כשדים ששחט הקליפות, אז מצא מקום השפע. ובכן ירד הרבה שפע לעולמות, ומרוב השפע נבקע היסוד דאבא כנגד טיבור דז"א, ויצא אז שורש נשמת יעקב מיסוד דאבא, ומרוב אורה בנתה פרצוף שלם מי' ספירות, מטיבור ז"א ולמטה, ואותו הפרצוף ג"כ נקרא יעקב. ואור זה שירד נחלק לשנים, חציו נכנס תוך פנימיות כלי רגליו, שהם חציו ולמטה דזעיר, וחציו בנה פרצוף יעקב עתה מחדש מצד חוץ. נמצא א"כ, שהארת שורש נשמת יעקב הנזכר, נחלק בשני מקומות, החלק האחד נכנס בפנימיות רגלי ז"א כנזכר, וחלק השני נשאר מבחוץ דבוק לכלי רגליו, דהיינו פרצוף יעקב, ולזה רמז הכתוב באמרו: יעקב יעקב, שהם שני פרצופים של יעקב, כנזכר. ומ"ש פסיק טעמא בגווויהו, הוא רמז לכלי ז"א, המפסיקים בין פנימיותם, שהוא פנימיות הארת יעקב, לחיצוניותם, שהוא פרצוף יעקב החיצוני. ולכן הפסק הוא כמין ו', כמו שהרגלים הם כמין ו'.