זהר

מב) האי תקונא איהו לגבי צדיקים גמורים, דמתקנין כרסייא לקב״ה בציצית, ונחתין ליה בתפילין, וקיימין קדמוהי בצלותא. לבינונים ציצית ותפילין אינון כשור לעול וכחמור למשאוי. ובשבת אתמר בהון, למען ינוח שורך וחמרך. לרשעים אינון קשורא לכל מקטריגין דלהון.

פירוש מעלות הסולם

מב) האי תקונא איהו וכו׳: תקון זה הוא אצל צדיקים גמורים, שהם מתקנים כסא להקב״ה במצות ציצית. ומורידים כלומר ממשיכים לו מוחין דהארת חכמה במצות תפילין, ועומדים לפניו בתפלה. לבינונים מצוות ציצית ותפילין הם כשור לעול וכחמור למשא. ובשבת שהוא יום מנוחה, נאמר בהם למען ינוח שורך וחמורך. ורשעים, במצות ציצית ותפילין הם מקשרים לכל המקטריגים שלהם.
ביאור הדברים, צדיקים בינונים ורשעים הנאמר כאן צדיקים הם נקראים על שהם מצדיקים את השגחתו יתברך שמו, דהיינו שזכו, לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכיות, שפירושו שלא זה לבד שהשם מוחל לו על העברות שעשה בזדון, אלא כל עבירה וזדון שעשה נהפך לו למצוה ולזכות, ואחר שזוכה האדם להארת פנים במדה כזו, הנה נמצא ששש ושמח על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים והטרדות המרובות שעברו עליו מעודו, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו שנהפכו לו עתה למצוות ולזכיות, מסבת הארת פניו ית׳ המפליא פלאות, וכל צער וטרדה שהעבירו אותו על דעתו נהפך ונעשה לו עתה לבחינת גרם והכנה רגילה לקיום מצוה, ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח, ונהפך לו כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה. ויש על זה משל ידוע ליהודי אחד שהיה נאמן בית אצל אדון אחד, והאדון היה אוהב אותו וכל הענינים של האדון נעשו על ידי היהודי, וקרה פעם שהאדון נסע למרחקים והניח עסקיו בידי ממלא מקומו שהיה שונא ישראל, אז הממלא מקום העליל על היהודי ועשה עליו משפט ופסק לתת לו חמש מכות בפומבי בכדי להשפילו מאד, לימים חזר האדון, הלך היהודי אליו וסיפר לו כל מה שקרה עמו, ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום ויצוהו לתת אל היהודי תכף בעד כל מכה אלף לירות, היהודי לקח את הכסף חמשת אלפים לירות, ושב לביתו ובכה, אמרו לו בני ביתו בחרדה, מה קרה לך עם האדון, סיפר להם, ואמר להם כעת אני בוכה על זה שלא הלקה אותי רק חמש מלקות, ולכל הפחות אם היה נותן לי עשר מלקות אז היה לי כעת עשרת אלפים לירות.
ורשעים הם: המרשיעים את קונם דהיינו שלדעתם והרגשתם מתנהג העולם בהנהגה והשגחה לא טובה ח״ו, שהם מקבלים מהשגחתו ית׳ יסורים ומכאובים ומרגישים רק רע תמיד, כמו שנאמר נתנני אלקים בידי לא אוכל קום, וארץ נתנה ביד רשע, והמה עור מרשיעים יותר במה שחושבים שכל בני העולם מושגחים כמותם, ולכן הם נקראים רשעים, כי מתוך מעמקי הרגשתם מתגלה בהם השם הזה, ובאבנתא דלבא תליא, ולא חשוב כלל הדבור או המחשבה המצדקת השגחתו ית', בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל החושים והאברים שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה.
ובינונים הם: שזכו להשגת השגחת שכר ועונש בהחלט, שזכו להשיג בהשגה ברורה את שכרה של כל מצוה לעולם הבא, וזכו ג״כ להשיג תענוג נפלא בעת קיום כל מצוה בעולם הזה. וכן זכו להשיג את העונש המר של כל עבירה בעולם הבא, וזכו ג״כ להרגיש את טעמה המר של כל עבירה בעולם הזה בעודו בחיים. ומובן מאליו שהזוכה להשגחה גלויה כזאת הוא בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח שלא יחתוך את אבריו ויגרום לעצמו יסורים גדולים, וכן בטוח הוא שלא יעזוב מלקיים שום מצוה כמו שאדם בטוח שלא יעזוב שום תענוג או ריוח גדול שיבוא לידו.
וזה נקרא תשובה מיראה כי הגם ששב אל השי״ת בלב ונפש עכ״ז הרי כל הבטחון שלו שלא יחטא עוד הוא מטעם השגתו והרגשתו את העונש ויסורים הרעים הנמשכים מן העבירות, ונמצא שתשובתו היא רק מיראת העונש, ונבחנים לבינונים משום שרגשותיהם מתחלק לב׳ חלקים, הנקראים ב׳ כפות מאזנים, כי עתה שזכו לגילוי פנים הרי השיגו מכאן ואילך את השגחתו יתברך הטובה, ויש להם כף זכות. אמנם כל הצער והיסורים מזמן העבר מטרם שזכו אל התשובה האמורה הרי כל אלו עומדים בעינם, ונקראים כף חובה. וכיון שיש להם ב׳ הכפות הללו הערוכות זו לעומת זו, הרי עת התשובה נמצאת להם בין החובה ובין הזכות ולכן הם נקראים בינונים.
משא״כ צדיקים גמורים שזכו לתשובה מאהבה כנ״ל שזדונות נעשים להם כזכיות הם נבחנים שהכריעו את כף החובה לכף זכות שכל הצער והיסורים שנחקקו בעצמותיהם הוכרעו עתה ונהפכו לזכיות וכל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא, ולכן הם נקראים צדיקים גמורים על שם שהם מצדיקים השגחתו ית׳ מעולם.
ותדע שז״ס הנאמר בג׳ עולמות בריאה יצירה ועשיה אשר עשיה היא רובו רע, וגם אותו מיעוט הטוב שישנו בו מעורב ג״כ יחד עם הרע בלי להכירו (עי׳ ע״ח שער מ״ח פ״ג) שלכן קראם אותם כאן בשם רשעים. ובחינות בינונים הם מעולם היצירה שעולם היצירה הוא חציו טוב וחציו רע. ובחינות צדיקים גמורים הם מעולם הבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע וגם המיעוט הרע אינו ניכר, (עי׳ בהקדמה לתלמוד עשר הספירות ענין זה באריכות).
וזה אמרו האי תקונא איהו לגבי צדיקים גמורים, שזכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה ומגלים בכל מצוה את האור המיוחד השייך לאותה מצוה שלכן המצוות נקראות בשם פקודין מלשון פקדון. ולכן הם מתקנין כרסייא לקב״ה בציצית וכו׳ היינו שכל מצוה מגלה את האור השייך אליה. לבינונים ציצית ותפילין כשור לעול וכחמור למשאוי, כי לאחר שזכו להשגה ברורה את שכרה של כל מצוה לעולם הבא, והתענוג הנפלא שבעת קיום המצוה בעוה״ז, הרי קיום המצות אצלו קבוע כשור לעול וכחמור למשא בבחינת תרי״ג עיטין, ועשיה שהיא קודם לשמיעה. הגם שלא זכה עדיין לגלות את המצוות בבחינת פקודין, ובשבת שמאירה קדושת השבת אתמר בהון למען ינוח שורך וחמורך. לרשעים שעוד לא זכו לשום גילוי פנים שעליהם אומר הכתוב ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כלומר שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים שהצרות באות מחמת שאינם דבוקים בהשי״ת, והם מקיימים את המצוות ומתעטפים בטלית ומניחים תפילין, אינון קשורא לכל מקטריגין דלהון. הם קושרים את המקטריגים שלהם באופן שהם לא יכולים להם לכלותם ח״ו, עד שהם משלימים את מדת היגיעה להתחזק באמונת השי"ת עד שזוכים לגילוי פנים ולתשובה שלימה.