זהר

מא) רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו לחד בי חקל, אמר ליה רבי חייא לרבי יוסי, הא דאמריתו ברא שית, ודאי הכי הוא, בגין דשית יומין עילאין גבי אורייתא ולא יתיר, אחרנין סתימין אינון.

פירוש הסולם

מא) רבי חייא ורבי וכו': ר"ח ור' יוסי היו הולכים בדרך. כשהגיעו לשדה אחד, אמר לו ר' חייא לר' יוסי: מה שאתם אמרים ברא שית, שמרומז ​בבראשית, ודאי כך הוא, משום שששת ימים עליונים, דהיינו רק הו"ק דבינה, הם משפיעים אל התורה, שהיא ז"א, ולא יותר. האחרים, דהיינו הג"ר דבינה, הם סתומים.
ביאור הדברים, אורייתא היינו ז"א המכונה בשם אורייתא. שית יומין עלאין, הם ו"ק של הבינה, שהם לעילא מן הז"א. ואומר, שע"כ נרמז במלת בראשית בר"א שי"ת, כי בראשית מורה על הבינה שחזרה להיות חכמה, כדי להשפיע אל הז"א. ומתוך שהז"א אינו מקבל ממנה ג"ר דחכמה, אלא ו"ק דחכמה בלבד, ע"כ מרומזות בחכמה זו שבבראשית האותיות בר"א שי"ת, להורות שאין לו לז"א ממנה אלא ו"ק דחכמה בלבד. וזה אמרו אבל אחרנין סתימין אינון, כי ג"ר של החכמה נשארות סתומות לז"א ואינו משיג אותן.
וטעם הדבר הוא, כי נודע שעתיק אתתקן בצמצום ב', דהיינו שהעלה ה' תתאה לנקבי העינים שלו, כדי להאציל לפרצוף א"א (כנ"ל אות י"ג ד"ה וזהו). ולכן נחלק הכתר לשני חצאין, שגולגלתא עינים ונקבי עינים נשארו בנוקבא דעתיק. ומחצית הכתר התחתון, שהוא אזן, חוטם פה, נתקן לפרצוף א"א. ונבחן שה"ת משמשת בנקבי עינים בעתיק, ויה"ו באח"פ שהן א"א, כי ה"ת דהוי"ה חסרה בא"א, וע"כ אין בא"א אלא ט"ס ראשונות בחוסר מלכות. ורק עטרת יסוד דא"א משלימתו לע"ס, כנודע. והמלכות נגנזה בנקבי עינים דעתיק. ומהם נחתמו כל פרצופי האצילות, וכל הפרצופין נחלקו בעצמם לב' חצאים: גו"ע ונקבי עינים לחוד, ואח"פ לחוד. כי הבינה נחלקה לב' פרצופין, שגו"ע ונקבי עינים שבה, נתקנו לאו"א עלאין, ואח"פ שבה לישסו"ת. ונמצאת ה"ת בנקבי עינים דאו"א, ויה"ו בחוסר ה"ת בישסו"ת, והם חסרים מלכות, כי המלכות שלהם נשארה בנקבי עינים דאו"א עלאין, ע"ד הנ"ל בעתיק וא"א. וכן בזו"ן נתתקנו גו"ע לבחינת זו"ן הגדולים, ואח"פ בזו"ן הקטנים. והמלכות נשארה בנקבי עינים דזו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים אין להם אלא ט"ס ראשונות בחוסר מלכות, ורק עטרת יסוד משלימה למלכות שלהם, ע"ד הנ"ל בעתיק וא"א. הרי, כמו שנחלק הכתר לב' חצאים ג"ר וז"ת, כן נחלקה גם הבינה וגם הזו"ן, שה"ת נשארה בג"ר של כל אחד, ובז"ת אין שם רק יה"ו בחוסר ה"ת, רק עטרת יסוד דמלכות משלימתם במקום מלכות.
ולפיכך, נשארה מחציתה העליונה של כל מדרגה, בבחינת לא אתידע. כמו פרצוף עתיק, שפירושו, שה"ת אינה חוזרת ויורדת מנקבי העינים שלהם גם בעת הגדלות, כי הגם שבעת הגדלות הם מחזירים אליהם ,האח"פ דכלים החסרים להם, אמנם אינם ממשיכים ג"ר דאורות, שהוא מטעם ה"ת הגנוזה בהם, שעליה היה צמצום א' שלא לקבל חכמה, ולכן נשארים תמיד באור חסדים, בסוד אוירא דכיא. אלא רק מחציתה התחתונה של כל מדרגה ממשכת לעת גדלות את ג"ר דאורות, בסוד הי' דנפיק מאויר שלהם וחזרו להיות אור חכמה, וג"ר.
ומכח זה נבחן שכל פרצופי ג"ר הנמשכים בה"פ אצילות הם רק בחי' ו"ק דחכמה ונשארים חסרים ג"ר דחכמה. והוא משום שג"ר דכל פרצוף אינן מקבלות חכמה אלא ו"ק דכל פרצוף, ולכן אין באלו המוחין אלא ו"ק דחכמה.
וזה אמרו דשית יומין עלאין גבי אורייתא ולא יתיר דהיינו כמבואר, שאין אל הז"א ממוחין עלאין אלא שית יומין, שהם ו"ק של המוחין, אבל אחרנין סתימין אינון אבל ג"ר של המוחין הן נעלמות, שהרי אפילו בפרצופין העליונים ממנו הן נעלמות, כי אין מוחין אלא לבחינת ו"ק של הפרצופין העלאין.