זהר

מא) והוא תרין מכילתן, בתרין ספין, נפק חדא ומליל לקבל רבון עלמא, ויהיב ליה רשו דימלל כל מאן דבעי, וחזי בישראל מן גיסא חדא למגזר בהון בישראל, דיפקון מן גלותא, בדיל אבהתהון. ומן גיסא אחרינא, רעא למגזר עליהון, בדיל חוביהון, דאמרו עלייהו בישא סגיאה הא ד' מכילתן, ולא הוה בהון מכילתא חמישאה אפטרופא דישראל, ומלילו כל דרעו.

פירוש הסולם

מא) והוא תרין מכילתן וכו': וב' שרים אלו הם שתי מדות שבכל אחת ב' ספות. כלומר שכל אחת מתחלקת לב' מדות. ומפרש. יצאה מדה אחת ודברה בפני רבון העולם. וניתן לה רשות שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל שיצאו מן הגלות, בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה שיש לגזור עליהם להשאר בגלות, בעבור עונותיהם, שאמרו המקטריגים עליהם רעות גדולות, הרי הם ארבע מדות. כי כל אחד מהשרים שהם ב' מדות הנ"ל, היו לו ב' ספות הללו, דהיינו, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא היתה בהן מדה החמישית, המשגיח של ישראל, ודברו כל מה שרצו. כלומר, פעם דברו ב' השרים לזכות, ופעם דברו לחובה, כנ"ל. ולא היתה בהן מדה החמשית המחזירה הכל לזכות.
ביאור הדברים. כי ידעת שהמלכות מצד עצמה נבחנת למדת הדין, ואינה ראויה לקבל אור העליון מחמת הצמצום והמסך שעליה, (כנ"ל בראשית א' ד"ה וכבר), וכל תקונה לקבל אור הוא ע"י עליתה והתכללותה עם הבינה, שהיא מדת הרחמים. כמ"ש שם. והן סוד ב' מכילתן הנ"ל שבב' השרים, דהיינו מכילתא דדינא ומכילתא דרחמי הכלולות זו בזו. שהן בינה ומלכות. ונתבאר לעיל (בראשית ב' בסולם אות קט"ז ואות ק"כ) שהן נעשות לארבע מלכיות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, ועל כן הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים בסוד לזמנין נוקבי ולזמנין גוברי, כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין, כמ"ש שם היטב. וזהו שאומר כאן והוא תרין מכילתן, דהיינו מדת הרחמים בינה ומדת הדין מלכות אחר שנכללו זו בזו, אשר שר הא' שמדתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממדת המלכות, שהיא מדת הדין. בסוד, וכאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ. ושר הב' המשכיח אותם בארץ אויביהם, מתוך דלא יסתכי בהון כמה שנין סגיאין על חוביהון. דהיינו שאינו דן אותם על עונותיהם, שמחמת זה באה השכחה, הוא מבינה, שהיא מדת הרחמים. ועל כן אינו מסתכל על עונותיהם. אבל והוא תרין מכילתן בתרין ספין, וכו'. והא ד' מכילתן. כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכיות כנ"ל שנעשה בבינה רחמים ודין, וכן במלכות רחמים ודין, והיינו זכות וחובה שבכל אחת מהמלכיות, והן מתהפכות פעם לזכות, דהיינו דיפקון מן גלותא בדיל אבהתהון. ופעם לחובה, למגזר עליהון בדיל חוביהון שישארו בגלות. וז"ש ויהיב ליה רשו דימלל כל מאן דבעי, דהיינו להתהפך פעם לזכות ופעם לחובה. וכל זה הוא, מפני שהמלכות בפני עצמה היא מדת הדין גמור, לכן אפילו אחר שנשתתפה במדת הרחמים, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.
אמנם בגמר התקון שהמלכות תקבל תקונה השלם ויתבטל הדין שבה. ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במקום שהמלכות משותפת עם הבינה, כמובן. ומלכות זו נקראת מכילתא חמישאה. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה כמו ד' המלכיות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה. וז"ש ולא הוה בהון מכילתא חמישאה שהמלכות עוד לא היתה מתוקנת בפני עצמה, וע"כ ומלילו כל דרעו. דהיינו פעם לזכות ופעם לחובה.