תוכן

מא) והרי נתבארו כל הכתות אשר בעם בני ישראל, אשר כלם כאחד נמנעו מלהחזיק בחכמה הזאת, כל אחד כפי סבתו ופנייתו, עד שנתקיים בנו בעו"ה, אין מנהל לה מכל בנים ילדה וכו', פי', כי עם היותם בנים מרי קבלה, עכ"ז נתייאשו מלהתעסק בחכמה הזאת, ואין ספק כי דברים אלו בנבואה נאמרו, על דורות אלו האחרונים. שלא כסברת חכמי דורותינו אלה, החושבים בדעתם כי כבר השיגו מה שצריך להם, ושמחים בחלקם, והנה הכתוב מעיד, וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע, בלשון שלילה, אוי לאזניים שכך שומעות, ואוי לעינים שכך רואות, עדותו יתברך עלינו, ואין לנו לב לדעת, לחזור ולהתעסק בחכמה הזאת, להחזיק יתברך, כמ"ש ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך. והוא בהיותינו עסוקים בחכמה הזאת, כי ע"י תתקרב הגאולה, וכביכול ישועתה לשכינת עוזו, היינו ממהרים להצמיחה, כמ"ש ותושע לי זרועי, לי ממש כביכול, וכנ"ל במאמר שהתחלנו בהקדמתנו זאת, כי הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתינו ולהתעסק בה, היא גורמת איחור ועכוב בנין בית מקדשנו ותפארתינו, המכונה ונקרא הדר הכרמל, כמש"ה ראשך עליך ככרמל. וזמש"ה, ראיתי והנה הכרמל מדבר. כי לסבות הנ"ל, היה הכרמל מדבר שם בעו"ה, כנ"ל כי כל דור שלא נבנה ב"ה בימיו, הרי הוא כאלו נחרב בימיו. וכל עריו הם ערי יהודה נתצו גם הם וכל הרעה הזאת היא מפני ה' מפני חרון אפו. פי', מפני החכמה הזאת, אשר עסקה להורות, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה, וז"ש מפני ה', היא החכמה, שאין מתעסק בה. וגם ומפני חרון אפו פי', כי אין לו להקב"ה קורת רוח בעולמו, אלא כאשר עוסקים בחכמה זו.