זהר

מא) ואי תימא, נברך שאכלנו משלו, דא הוא הזמנה, ברוך שאכלנו דא הוא ברכה. הכי הוא ודאי. אבל נברך, הזמנה אחרא איהו, הזמנה דבורא פרי הגפן. דקדמיתא איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס, כיון דאנטיל איהו הזמנה אחרא במלה דנברך, לגבי עלמא עלאה, דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין, ובג"כ איהו בארח סתים, דעלמא עלאה סתים איהו, ולית לגביה הזמנה. אלא בדרגא דא כוס דברכה. א"ר יהודה, זכאה חולקנא, דמן יומא דעלמא עד השתא, לא שמענא מלין אלין, ודאי הא אמינא דדא לאו ב"נ איהו.

פירוש הסולם

מא) ואי תימא נברך וכו': ואם תאמר, נברך שאכלנו משלו זו היא הזמנה, ברוך שאכלנו הוא הברכה. וא"כ למה צריך לומר לפניהם, תן ונברך. ומשיב, כך הוא ודאי, אבל נברך שאכלנו משלו, הוא הזמנה אחרת, היא הזמנה לבורא פרי הגפן. כי בתחילה, שאמר תן נברך, הוא הזמנה לכוס של ברכה סתם, שה"ס המלכות, וכוס זו, כיון שלקחוה, יש הזמנה אחרת בהמלה נברך, שהוא לעולם העליון, שהוא ז"א, שכל המזון והברכות יוצאות משם, ומשום זה הוא בדרך סתום, שאינו מזכיר בו השם, אלא נברך שאכלנו משלו, כי עולם העליון הוא סתום ואין בו לזמנה בגלוי, אלא רק במדרגה זו דכוס של ברכה. יש הזמנה בגלוי. א"ר יהודה אשרי חלקנו שמיום שאני בעולם עד עתה לא שמעתי דברים אלו. ודאי הוא כמו שאמרתי שזה אינו בן אדם.