ל) והנה אח"כ יצא הארת אור עליון דרך העינים, והלביש מחצי תפארת אדם קדמון ולמטה, ונעשה עולם הנקודין. והאור העיקרי שהוא השרש נשאר בפנים. וכבר נתבאר כי העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה, ובהתעגלם סביב נה"י דאדם קדמון גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו, והפסיקו בין תחת רגליו אל החיצוניות, שהם בריאה ויצירה שירדו שם כנזכר, וגרשום משם, ולא מצאו מקום, והעלו את שתי בחינות החצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים.
ל) העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה וכו' גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו: כן הוא בכל הפרצופים אשר עיגולים קודמים ליושר, והוא מטעם, כי העיגולים יוצאים מזווג דמלכות של ראש מבחינת ממטה למעלה, וכל הארתם היא הארת ראש בלבד, אבל מבחינת התפשטות המלכות ממעלה למטה לבחינת ע"ס דגוף הנקרא יושר, אין לעגולים חלק בהם כלל, כמ"ש בע"ח שער א' ענף ד'. ולפיכך נמצא תמיד שעגולים קודמים ליושר, כמו שהראש קודם לגוף. וענין זה נתבאר היטב בתע"ס בחלק ב'.
והנה יש ב' בחינות עיגולים, דהיינו, עיגולים מצמצום א' ועיגולים מצמצום ב'. כי עיגולים הם בחינת מקיפים, כמ"ש הרב לעיל באות כ"ג ע"ש. כי אחר שנצטמצמה המלכות מלקבל לתוכה אור, הרי נעשה חסרון כלי אחד בע"ס, וכלי קבלה זה שנחסר בצמצום א', נפרד מהפנימים ונעשה למקיפים בפרצופי א"ק, ומבחינת הזווג שממטה למעלה שהיה במלכיות דראשי א"ק יצאו האו"מ אל עיגולים אלו. כי כל זה החלק שהמלכות דראש היתה צריכה לקבל אלמלא היה עליה צמצום, יצא לחוץ מהראש, ונעשה למקיפים על הכלים דעגולים. באופן שהכלים דעיגולים הם מבחינת המלכות המקבלת, שנחסרה מן ע"ס הפנימים דראשי א"ק. והאו"מ של העיגולים הם כל שיעור האור שהיה מקובל בע"ס דראש, אם לא היה צמצום על המלכות, והבן. אמנם מבחינת התפשטות המלכות לע"ס דגוף אין עוד בחינת עיגולים, כי התפשטות זו ממעלה למטה הוא מכח האו"ח של המלכות המצומצמת מכבר בזווג דהכאה של ראש, וכבר אין בה אותה המלכות המקבלת שתעשה ממנה כלים דעיגולים, ולא נתפשט כלל שום אור השייך למלכות המקבלת הזו שיהיו לאו"מ, להיותם כבר למטה ממסך שבמלכות דראש. ונמצא אחר שנתפשט היושר דא"ק, דהיינו ע"ס דגוף שממעלה למטה, אין עוד שום עיגולים ראוים לצאת ממנו.
אמנם בעת צמצום ב' דא"ק, שנעשה הצמצום במקום בינה, וב' הכלים זו"ן יצאו ונפרדו מבחינת קבלת אורות לתוכם, ואינם ראוים לכלים פנימים, הנה אז נעשו עיגולים חדשים לגמרי, מבחינת ב' הכלים האלו, שהם מכונים ג"כ לבושים והיכלות, שעיגולים הנעשים מכלים דז"א, נקראים לבושים, והאו"מ שבהם נקראים מקיפים דיושר. ועיגולים הנעשים מכלים דמלכות נקראים היכלות או בתים, והאו"מ שבהם נקראים או"מ דעיגולים. הרי שיש ב' בחינות עיגולים מב' בחינות הצמצומים.
וז"ס אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, כמ"ש בע"ח (ש"ח פ"א). כי לאחר שיצא א"ק בבחינת היושר שלו, שהם ע"ס דגוף, הנה אינו צריך עוד שיצאו ממנו בחינת עיגולים כלל, כי כל מה שנפרד מע"ס דא"ק, שהיא בחינת מלכות המקבלת שמטרם הצמצום, הנה היא כבר נפרדה בזווג של ראש, כנ"ל, ומהמסך ולמטה, נתפשטה רק בבחינת ט"ר לבד בכלים הפנימים, ואין שם עוד בחינת כלים להפרד ולהעשות לעיגולים. וז"ס והאלקים עשה את האדם ישר, כלומר שכבר נתקן ויצא הגוף דאדם בבחינת יושר, אבל, והמה בקשו חשבונות רבים, "והמה" סובב על ע"ס דנקודים הנעשים בצמצום ב' ששם נתחברו ב' ההין יחדיו, כנ"ל, שה"ת עלתה ונתחברה בה"ר, שעי"ז יצאו עיגולים חדשים לאחר היושר דא"ק, דהיינו גם מכלים דז"א, שנפרדו גם הם מן הפנימים ונעשו לכלים דעיגולים.
ובזה תבין למה נקראו הלבושים הנעשים מכלים דז"א בשם מקיפים דיושר, אע"פ שהם בחינת עיגולים כמו ההיכלות, שהרי מתעגלים בתוכיות העיגולים דהיכלות (כמ"ש בע"ח ש"מ פ"ג) וא"כ למה נקראים מקיפי דיושר. ואין לומר שנקראו כן משום שהם מאירים ליושר, שהרי גם המקיפים דעגולים מאירים ליושר כמותם. אלא עם הנ"ל תבין זה היטב, כי מקיפים דעיגולים הנעשים מכלי המלכות, כיון שהם היו עוד בצמצום א' בפרצופי א"ק, ולא היה לפניהם שום יושר, ע"כ הם נבחנים לאו"מ דעגולים, אבל המקיפים דלבושים הנעשים מכלים דז"א, אשר נתחדשו עתה בצמצום ב', אשר בפרצופי א"ק מצמצום א' היו שם יושר וכלים פנימים דגוף, ע"כ המה מכונים בשם מקיפים דיושר, כלומר שבשורשם בא"ק המה שם יושר ממש, ובחינת כלים פנימים, והבן זה.
וגרשום משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים: כי מטרם שנעשה הזווג בנקבי עינים, לא יצא כלל מקיף דיושר, כי אינו יוצא אלא בעת שנעשה הזווג במלכות של ראש, ע"י התפשטות האור העליון לתוכה, שבהיותה דוחה כל חלקי האור העליון הרוצים להתפשט ולהתקבל לתוכה ע"י הזווג דהכאה (כמ"ש בתע"ס בהסתכלות פנימית בחלק ב' עש"ה). הנה אלו החלקים הנדחים, הם יוצאים לחוץ ונעשים לאו"מ. הרי שאין האו"מ יוצא אלא אחר הזווג הנעשה במלכות דראש.
ולפיכך תיכף בעת הצמצום מטרם שיצא האור דרך העינים להעשות לאו"מ, דהיינו באותו הרגע שעלתה המלכות המסיימת לבינה דגוף שהוא למקום החזה שבת"ת, כנ"ל. הרי נפרדו אותם הכלים שמחזה ולמטה בפנים ואחור שלהם, ונפלו למטה מנקודת הסיום דא"ק הפנימי, דהיינו מתחת רגליו, כי נקודת הסיום דפרצוף נקודות דס"ג כבר היא במקום החזה שממעלה להם, כנ"ל. כי לא יכלו להלביש עוד לנה"י הפנימים דא"ק כמקודם לכן, כי ערכם עתה למטה לגמרי מאותם הנה"י דא"ק, שהרי הם מתחת לנקודת הסיום, שכלפי א"ק נבחן כמו מתחת רגליו שעל הנקודה דעוה"ז.
אמנם עתה לאחר שנעשה הזווג בנקבי עינים, ויצאו האו"מ דלבושים והיכלות ונתעגלו סביב לנה"י דא"ק ומתחת רגליו, דהיינו כמו גלדי בצלים, והפסיקו בין מתחת רגליו אל שתי בחינות החיצוניות שנפלו שם, שפירושו שהחלל הזה של אותם הלבושים והיכלות שיצאו מנקבי עינים, נתמלא בע"ס דמקיפין שלהם, ונודע, שבעיגולים נבחן סופם במרכזם, אבל המעלה מטה שוה בהם (כמ"ש לעיל באור פשוט אות כ"ח ד"ה ולא) הנה נמצאת ספירה אחרונה שבהם, דהיינו המלכות דמקיפים אלו, מסבבת לאותה המלכות שעלתה עתה במקום החזה, ומתחת מלכות דעגולים נמצא ז"א דעיגולים, ומתחת ז"א נמצאת בינה דעיגולים וכו'. ונמצא בערכם עתה שזו הנפילה של החיצוניות שנפלו מתחת רגלי א"ק, נחשבת עתה לעליה, שהרי באו"מ שאין שם מעלה מטה, נמצא שהמקום היותר תחתון הוא יותר חשוב. וז"ש הרב שהאו"מ דעגולים שיצא עתה הפך את חשיבות המקומות, כנ"ל, וע"כ הם גרשו את הכלים הריקנים מן החלל הזה שמתחת רגלי א"ק, כי עתה מאיר שם בחינת ט"ר דמקיפים שאין כלים אלו כדאים לקבלם, וע"כ האו"מ הזה דחה אותם בחזרה למקומם למעלה, ששם נעשה עתה מקום היותר גרוע, להיותו יותר קרוב למרכז דצמצום ב' החדש, וז"ש שגרשום משם, והבן. (עיין בספר תלמוד עשר ספירות חלק ט"ז אות א').