תוכן

ל) ובזה תבין הסוד המובא בספר היצירה, נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו, המובא בע"ח (שער ל"ט דרוש ט"ו), כי הבחיה"ד שהיא המלכות, היא סופן של הספירות. ועל ידי הכאת אור העליון בהמסך שבה, היא ממשכת לתוכה את אור הכתר, כלומר שמקשרת אותו להאיר בפרצוף, ובזה נמצאת נעוצה ממש בתחלתו דהיינו בהכתר, שהוא תחלתו של הספירות. ומתוך שהכתר נמשך לאוה"ח דבחי"ד, הרי כל עה"ס נמשכות עמו, להיות הכתר כולל כולן. ולפיכך נחשבת המלכות לכתר דאו"ח, דהיינו מדת כתר ממש. ובחי"ג הנקרא ז"א דאו"ח, שהוא שני לה, מיוחסת רק לספירת החכמה, להיותה שניה למקום הזווג דקומת כתר, וזכה במדרגה אחת. וכו' עד הכתר שבה, שהוא החמישית למקום הזווג, נבחנת רק למלכות. ונמצא בחינת סופו דאור ישר, שהיא ספירת המלכות נעוץ בתחלתו של או"ח, שהוא כתר דאו"ח.