זהר

ל) דא ויאמר, איהו קיימא למשאל ולמנדע. ויאמר, חילא דאתרם, וארמותא בחשאי מרזא דאין סוף ברישא דמחשבה. ויאמר אלהים, השתא אוליד ההוא היכלא, ממה דאתעדיאת מזרעא דקדש, ואוליד בחשאי. וההוא דאתילד אשתמע לבר, מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל, כיון דנפק מניה מאן דנפק אתעביד קול דאשתמע לבר.

פירוש הסולם

ל) דא ויאמר איהו קיימא למשאל ולמנדע: ויאמר זה, הוא עומד לשאלה ולדעת. כי ויאמר, הוא אותיות מי אור שזה יורה בחינת שאלה. והיינו פרצוף ישסו"ת שאומר עליו לעיל (בהקדמת הזוהר דף ח' אות ט') שה"ס מ"י דקיימא לשאלה (ועש"ה פירוש הדברים). והוא לאפוקי את או"א עלאין שמהם אינם נמשכים מוחין אלו, כי הם אינם עומדים לשאלה, כי הם אוירא דלא אתיידע, כמ"ש שם.
ויאמר חילא דאתרם וארמותא בחשאי: ויאמר, יורה כח שהונף, והתכופה היא בלחש. פירוש, ויאמר ה"ס אבא, אלהים ה"ס אמא, והיינו או"א תתאין הנק' ישסו"ת וזכור זאת לכל ההמשך. וכבר ידעת שענין יציאת המוחין דגדלות, הוא ע"י החזרת האותיות אל"ה דבינה ממקום זו"ן למקום בינה, להשלמת השם אלהים. וז"ש ויאמר, חילא דאתרם, ויאמר, יורה על הכח שהונף, דהיינו שהניף האותיות אל"ה ממקום זו"ן למקום בינה, כי תנופה זו נעשה על ידי הארת אבא המרומז בויאמר. וארמותא בחשאי, והתנופה, שהארת אבא עושה, הוא עושח בלחש. כלומר שהארת החכמה אינו נודעת לחוץ ממנו, אלא האור סתום במקומו. והוא מטעם חוסר אור החסדים, שאין החכמה מאירה בלי לבוש מאור החסדים כנ"ל בדט"ז ד"ה וזה אמרו. מרזא דא"ס ברישא דמחשבה, האור נמשך מסוד א"ס ברישא דמחשבה, דהיינו בעצם הבינה בהג"ר שלה הנק' רישא דמחשבה, ולא לז"ס תחתונות דמחשבה. והוא מטעם, כי הג"ר יכולות לקבל אור החכמה בלי לבוש דחסדים, ולכן מתפשט בהם האור אע"פ שאין שם חסדים. משא"כ ז"ס תחתוניות אינן יכולות לקבל אור חכמה בלי התלבשות באור חסדים. וע"כ כיון שחסר שם אור החסדים, אין אור החכמה יכול להתפשט בהם.
ויאמר אלהים, השתא אוליד ההוא היכלא ממה דאתעדיאת מזרע דקדש: ויאמר אלהים. משמעותו. כי עתה הוליד היכל ההוא את הזרע קדש שהיתה מעוברת מהם. היכל הוא בינה הנק' ישסו"ת. זרע קודש הם זו"ן. ואומר שעתה. אחר שאבא, שה"ס ויאמר, הניף האותיות אל"ה והחזירם לאמא שה"ס מ"י, ונשלם בה אותיות אלהים, (כנ"ל בדיבור הסמוך) הוליד ההיכל, שה"ס אמא, את הזו"ן הדבוקים באותיות אל"ה, שהיתה מעוברת מהם.
פירוש כי מתוך שהאותיות אל"ה היו נפולים בתוך מדרגת הזו"ן, במשך זמן יציאת הבינה מראש, נעשו למדרגה אחת עם הזו"ן. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ולפיכך בעת שהארת אבא הניף אתוון אל"ה למקום הבינה, הרי עלו עמהם הזו"ן הדבוקים בהם, כמדרגה אחת, וגם הזו"ן נתחברו להבינה. וזה נבחן שהבינה נתעברה עם הזו"ן, כי הזו"ן נתדבקו בה, ונעשו אליה סוד זרע קודש. כי בהיותם דבוקים בה, הם מקבלים מוחין דקודש מאבא כמו הבינה עצמה. שז"ס העובר, האוכל ממה שאמו אוכלת.
וז"ש ואוליד בחשאי וההוא דאתילד אשתמע לבר: הבינה הולידה את הזו"ן בלחש וההוא שנולד, נשמע לחוץ. ולכאורה תמוה, הרי ואוליד הוא ענין אחד עם דאתילד, ואם הולידה בלחש הרי הולד לא נשמע לחוץ. אמנם יש כאן ב' לידות, א) לידת המוחין להזו"ן, בעודם תוך הבינה. ב) לידת הזו"ן, להוציאם ממקום בינה למדרגתם עצמם. והנה לידת המוחין, הנעשים ע"י תנופת אתוון אל"ה למקום בינה, שאז חוזרת בינה, להראש דא"א, הם נבחנים להארה בחשאי, בלי התפשטות לחוץ, משום חוסר חסדים כנ"ל. וז"ש ואוליד בחשאי, דקאי על לידת המוחין. אבל לידת זו"ן עצמם ויציאתם ממקום בינה למקומם עצמם, זה נעשה, ע"י זווג הבינה על המסך דזו"ן, שמוציאה קומת חסדים להלביש אור החכמה בחסדים. ואז הוא מולידה הזו"ן, ומורידה אותם למקומם עצמם. ועתה אחר שנתלבשה החכמה בחסדים הרי המוחין נשמעים לחוץ, שיש להם התפשטות. וז"ש מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל: מי שהוליד לזו"ן, הוליד אותו בלחש שלא היה נשמע כלל. וזה קאי על לידת המוחין לזו"ן בעודם תוך הבינה, שאז הם בחשאי כנ"ל. כיון דנפק מניה מאן דנפיק אתעביד קול דאשתמע לבר, כיון שיצא ממני, מן הבינה, מי שיצא. דהיינו זו"ן, נעשה קול, שנשמע לחוץ. וזה קאי על יציאת זו"ן מהבינה אל מקומם עצמם, שזה נעשה אחר יציאת קומת חסדים על המסך דזו"ן, שאז מתלבשת החכמה בחסדים, ויש לה התפשטות לחוץ להאיר להתחתונים.
ויש לדעת, שכל הגורם ללידת הז"א ויציאתו מהבינה, הוא הזווג הנ"ל על מסך דז"א להמשיך קומת החסדים. באופן, שהתלבשות חכמה בחסדים ולידת הז"א באים כאחד. כי ע"י זווג הזה, ניכר מדרגת הז"א, שאינו שייך להבינה, והשינוי צורה נבחן ללידה. ואכמ"ל.