זהר

לט) אבל כיון דכתלא דהוית סמיך אבתריה, אתנסח, קרא קאים על קיומא, באסתכלותא זעיר. מי לא יראך מלך הגוים, ואי תימא דמלך הגוים, על קודשא ב"ה אתמר, לאו הכי. אלא, מאן הוא מלך הגוים דלא יראך, דלא דחיל מינך, ולא יזדעזע מינך. מי מלך הגוים דלא יראך. כגוונא דא הללויה הללו עבדי יי' הללו את שם יי'. מאן דשמע ליה, לא ידע מאי קאמר, כיון דאמר הללויה, אוף הכי הללו עבדי יי', דהוה ליה למכתב, עבדי יי' הללו את שם יי'. אוף הכא, הוה ליה למכתב, מי ממלך הגוים דלא יראך. אלא כלא על תקוניה אתמר.

פירוש הסולם

לט) אבל כיון דכתלא וכו': אבל כיון שהכותל, שהיית נסמך אחריו, נתעקר, עומד הכתוב על קיומו, במעט הסתכלות. מי לא יראך מלך הגוים, אם תאמר שאומר על הקב"ה, מלך הגוים, אינו כן, אלא הפירוש הוא, מי הוא מלך הגוים שלא יראך, ולא יפחד ממך, ולא יזדעזע ממך, ודומה כמו שהיה כתוב, מי מלך הגוים שלא יראך. כעין זה הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. מי ששומע אותו אינו יודע מה אמר, כיון שאמר הללויה, אומר גם כן הללו עבדי ה', שהיה לו לכתוב, עבדי ה' הללו את שם ה'. ועם זה הכרח שאע"פ שאמר מקודם הללויה סובב הוא על עבדי ה', אף כאן אע"פ שאמר מקודם מי לא יראך, סובב הוא על מלך הגוים, ודומה, כמו שהיה כתוב מי ממלך הגוים שלא יראך, והכל נאמר כמו שהיה צריך.