זהר

לט) מגו דחילו דאזל בקושטא בגו ארעא, הוה משכח נהירו דאביד אדם קדמאה, דאיטמר ההוא נהירו בגנתא דעדן. סלקא לעילא, לא אתיישבא בדוכתיה, דהא לא הוה אשתלים מכל סטרין, דהא שלימו דלתתא הוה גרע דהא אתאביד בחובא דאדם קדמאה נחת לתתא, ואתטמר גו אילני גנתא, אתפשטא תמן בכל סטרי גנתא, עד דאתייליד חנוך בן ירד.

פירוש הסולם

לט) מגו דחילו דאזיל וכו': מתוך היראה שחנוך הלך בדרך אמת בארץ, הוא מצא את האור שאבד אדם הראשון. דהיינו הזיהרא עלאה שאבד מחמת החטא דעץ הדעת, אבל רק מוחין דאחור של זיהרא עלאה הזה מצא עתה, (כמ"ש בדבור הסמוך, ע"ש) שהאור הזה נגנז בגן עדן. עלה למעלה. דהיינו שהיה רוצה להשתמש עם האור. אבל האור לא התישב במקומו. כי לא היה שלם מכל צדדיו, כי השלמות שלמטה היתה חסר לו, שנאבדה מחמת החטא דאדם הראשון. ע"כ ירד למטה, לג"ע התחתון, והתחבא תוך עצי הגן, דהיינו בחינת מוחין דאחור, שהיה לו לאדה"ר אחר החטא, מטרם שגורש מג"ע. שגם הוא התחבא אז תוך עצי הגן, כנ"ל בסמוך. ונתפשט שם בכל צדדי הגן. עד שנולד חנוך בן ירד. כלומר עד שהשיג אותם המוחין ופנים של זיהרא עלאה, שבשבילם נקרא חנוך בן ירד. כי עתה עוד לא נקרא בשם הזה, כנ"ל בסמוך.