זהר

לט) אורייתא דבעל פה, דתמן שכינתא תתאה פה אתקריאת מסטרא דצדיק. דהכי סליק פ״ה לחושבן מיל״ה, דאיהו כל פה. ובגין דא, ביד כל אדם יחתום. ואיהי לשמאלא, דתמן איהי אימא עלאה, דאתמר בה חתמנו לחיים. וצדיק על שמה אתקרי ספר חיים. כמה דאמרינן ובספר חיים וגו׳. הא אתפתחת היכלא.

פירוש מעלות הסולם

(עי׳ שער הכונות דרושי פסח)לט) אורייתא דבעל פה וכו׳: תורה שבעל פה, ששם השכינה התחתונה היינו מלכות, נקראת פה מבחינת הצדיק היינו יסוד, ומלכות היא עטרה שלו. (עי׳ לעיל אות כ״ז במעלות הסלם ד״ה וענין). שלכן פ״ה עולה לחשבון מיל״ה היינו יסוד, הנקרא כל פה. ומשום זה נאמר, ביד כל אדם יחתום. והיא לשמאל, ששם היא אמא העליונה, היינו בינה. שמאירה בל״ב נתיבות החכמה שהם מוחין דישסו"ת. שלמדנו בה חתמנו לחיים. וצדיק היינו יסוד על שמה של בינה הוא נקרא ספר חיים. כמו שאומרים בברכת שים שלום שהוא יסוד בספר חיים וגו'. הרי ההיכל נפתח. זהו סיום כללי של התחלת הדברים לעיל אות ל״ו וכד איהו בהיכלאה וכו'. ומכאן ואילך מבאר התיקונים בפרטות כל אחד ואחד מבעלי המדרגות לפי אחיזתם בקומת עשר הספירות דאצילות.
פירוש. אין המלכות שה״ס מדת הדין נמתקת, אלא בעלייתה לבינה, שה״ס מדת הרחמים, שע״י עליתה של המלכות לבינה, מקבלת המלכות צורת הבינה, שהיא מדת הרחמים, כהכלל הידוע שתחתון העולה לעליון, הוא נעשה כמוהו, ואז מנהגת המלכות את העולם במידת הרחמים. ונודע שמלכות היא מסיימת כל ספירה וכל מדרגה, כי מכח הצמצום שעליה, היא מעכבת את האור שבמדרגה שלא יתפשט בתוכה, וע״כ, אין האור של המדרגה נמשך אלא עד המלכות, וכשמגיע אל המסך שבמלכות, הוא מסתיים. ואז נעשה על המסך שבמלכות זווג דהכאה עם האור, ולכן כיון שהמלכות של המדרגה עלתה אל הבינה שבאותה המדרגה, נמצא שהמלכות סיימה את האור במקום שעלתה, דהיינו באמצע הבינה, וחצי בינה ותפארת ומלכות, הנמצאים מתחת המלכות המסיימת יצאו ממדרגתם, ונעשו למדרגה שניה מתחת המלכות.
אמנם ע״י עלית מיין נוקבין, מתורה ותפלה של התחתונים, נמשכת הארה עליונה מחכמה ובינה דאדם קדמון, המוציאה את המלכות מן הבינה בכל המדרגות, ומורידה למקומה, שאז אלו ג׳ בחינות בינה תפארת ומלכות, שיצאו קודם לכן מן המדרגה, מחמת עליתה של המלכות, חוזרים ועולים למדרגתם, ומעלים עמהם גם את המדרגה התחתונה שהיו שורות בה בעת נפילתם, כי משום שכבר נעשו למדרגה אחת עם התחתונה בעת נפילתם, ונתדבקו עמה כאחד, הנה הם לוקחים אותה עמהם בזמן חזרתם ועליתם מנפילתם.
ובזה מתבאר היטב, מה שנראה לכאורה כעין סתירה כי כאן (אות ל״ז) כתוב ולעילא מכלהו יד כותבת ולתתא מכלהו יד חותמת, שמפורש, שיד כותבת היא בינה ה׳ עליונה שהיא למעלה מכל ספירות ז״א, ויד חותמת היא מלכות ה׳ תתאה, שהיא למטה מכל ספירות ז״א, ולהלן (בתקונא חמשין וחמש דפו״י דף פט.) כתוב יד כותב ויד חותם ה׳ תתאה כותב, ה׳ עלאה חותם, הרי כי כתיבה היא במלכות, וחתימה היא בבינה. ובמפורש לעיל יש להבין שענין כתיבה וחתימה נוהג הן בבינה והן במלכות, כי בזה שבינה קיבלה בתוכה את המלכות, בסוד צמצום ב', וז״ת של הבינה ירדו ונתלבשו בתוך המדרגה שמתחתיה בעת הקטנות, הרי בזה הוכן הקשר והאפשרות אשר זו״ן שהם מתחת הבינה יכולים להעלות ולהלביש את הבינה ולגלות אורותיה, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן בעת העליה בגדלות, התחתון עולה לעליון ונעשה כמוהו. ואז זו״ן מקבלים כל האורות והמוחין של הבינה.
וזהו ענין כתיבה וחתימה שבבינה, והוא דוגמת החכם הרוצה לגלות חכמתו ומחשבותיו, כותבם בספר, ומלבישם בצירופים של מלים, והקוראים את ספרו מגלים את החכמה שהלביש אותו החכם בתוך הכתב, וז״ס תורה שבכתב שהחכמה נעלמת ומלובשת בתוך הכתב, וצריכים לפענח ולגלות אותה. וזוהי בחינת כתיבה של הבינה היינו התלבשות ז״ת שלה בזו״ן בעת הקטנות. ובחינת חתימה היא ניכרת לעת גדלות, אחר ירידת מלכות למקומה ועליית זו״ן לבינה, וכל אורות הבינה נחתמים בזו״ן, כדרך חותם ונחתם שכל מה שכתוב בחותם עובר אל הנחתם הימנו. נמצא שבחינת כתיבה נוהג בבינה בזמן הירידה שהוא קטנות. ובחינת חתימה נוהג לעת עלייתה עם זו״ן שהוא גדלות. וכן נוהג ענין כתיבה וחתימה במלכות, שבעת עלית המלכות לבינה היא בבחינת כתיבה, המרמזת התעבות הדברים, כמו דיו המשחיר את הניר הלבן, דהיינו מדת הדין הנכללת במדת הרחמים. ובחינת הסיום הנעשה על ידי המלכות, הן כשהיא למעלה במקום בינה, והן כשהיא במקומה, ה״ס חתימה דוגמת החותם הבא בשולי המכתב. (עי׳ במבוא שערים שער ו׳ דרוש ח׳ בסוד חותם בתוך חותם, וחותם אותיות חומת בסוד חומת בת ציון, ואותיות תחום. ובתלמוד עשר הספירות חלק ט׳ דף תתכ"ג תשובה ט׳ סוד חותם בולט ושוקע).
והנה נתבאר לעיל (בהקדמת תקוני הזהר אות נ״ז במעלות הסלם אות נ״ז ד״ה ביאור) שג׳ חכמות הן באצילות. א׳ היא חכמה סתימאה דא״א. ב׳ היא חכמה שבאו״א עלאין הנקראת חכמה שבימין. ג׳ היא חכמה דישסו״ת הנקראת חכמה שבשמאל. וחכמה הראשונה היא סתומה, ואינה מתגלית לפני גמר התקון. וחכמה השניה, אינה מאירה כלום מבחינת החכמה שבה אלא בחסדים לבד, ואלו החסדים חשובים הרבה יותר מחכמה, כי יש בהם מעלת שניהם, שלהיותם משפיעים החכמה לז״א נחשבים בעצמם כמו חכמה, וכחם יפה להכניע החצונים כמו חכמה. ולהיותם רק חסדים, אין שום אחיזה אל השפעתם, כי אור החסדים אינו מתעבה כלל ברדתו לתחתונים, כי הצמצום לא היה רק על החכמה ולא על אור החסדים. וחכמה ג׳ היא נקראת חכמה של ל״ב נתיבות, שממנה נבנית המלכות שהיא חכמה תתאה, ונקראת חכמה דשמאל, מחמת שאינה חכמה ממש, אלא בינה שאחר שנתמעטה מחכמה בקו ימין, היא חזרה לקבל הארת חכמה בשביל זו״ן, וחכמה זו מתגלה בקו שמאל שלה, ואינה עצמות חכמה, אלא המשכת הארה מחכמה סתימאה.
וזה אמרו (באות ל״ז) יד כותבת אורייתא דבכתב דאיהי לימינא היינו ז״א הנקרא תורה המאיר בגדלות במוחין דאו״א עלאין שנקראים חכמה דימין, והם חסדים החשובים יותר מחכמה, ולכן נקרא תורה שבכתב כנ״ל שהמוחין מלובשים בתוך הכתב וצריכים לפענחם ולגלותם. יד חותמת אורייתא דבע״פ דאיהי לשמאלא היינו חכמה דל״ב נתיבות שהיא חכמה הג׳.
וזה אמרו (באות ל״ח) אורייתא דבכתב
וכו׳ עליה אתמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה ודא עמודא דאמצעיתא היינו ז״א המאיר בגדלות במוחין דחכמה ב׳ הנ״ל, שכחה יפה להכניע את החצונים, כמו חכמה ממש, ואלה היו המוחין של יציאת מצרים, המאירים בליל ראשון של פסח (עי׳ שער הכונות דרושי פסח) דאיהי אורייתא דאתייהב מימינא דתמן חכמה כי או"א עלאין שניהם נקראים בשם חכמה ואבא.
וזה אמרו (באות ל״ט) אורייתא דבעל פה שכינתא תתאה, היינו מלכות הנבנית מחכמה דשמאל שהיא חכמה הג׳ הנ״ל, פה אתקריאת מסטרא דצדיק וכו׳ היינו עטרת היסוד שה״ס מוחין דמפתחא, בסוד ה״ת בעינים ויה״ו באח״פ (כנ"ל במעלות הסולם אות כ״ז) ואיהי לשמאלא דתמן אימא עלאה וכו' כי ישסו״ת המאירים במוחין דל״ב נתיבות שנקראים חכמה דשמאל שניהם נקראים אימא ובינה, כי אין חכמה זו הג׳ מאירה בעצמות חכמה אלא מהארת חכמה שבינה מקבלת בשביל זו״ן, ונקראת על שם בינה, שהיא אימא עלאה.