זהר

לט) אלא לא הוה אלא מאלין אפרוחי, וצדיק שמיה, עמודא חדא מארעא עד רקיעא, וימא מטי עד קרסולוי, אלין נצח והוד. דאימא עלאה איהי ימא, דאתפשטת לחמשין תרעין, עד קרסולוי דההוא עופא, כגוונא דא, י׳ איהו עשר, ה׳ חמש, עשר זימנין ה׳ אינון חמשין, עשר בכל ספירה מאלין חמש מחסד עד הוד. יסוד נטיל לון כלהו, ואקרי כ״ל כליל מאלין חמשין.

פירוש מעלות הסולם

לט) אלא לא הוה וכו': ומשיב אלא לא היה מבחינת מלכות, רק אחד מאותם האפרוחים שהם ו״ק דז״א, ושמו צדיק, היינו יסוד. אשר הוא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע, היינו תפארת. והים מגיע עד קרסוליו, שהם נצח והוד. כי אמא העליונה היינו בינה היא נקראת ים, אשר מתפשטת לחמישים שערים, היינו חמישים שערי בינה, עד קרסוליו של אותו העוף, כגון זה, י׳ היא עשר, ה׳ היא חמש, וע״י הארת י׳ בה׳ נכפלת לעשר פעם חמש הם חמשים עשר בכל ספירה מאלו חמש ספירות מחסד עד הוד. יסוד נוטל כולם, ונקרא כל בגימטריא חמישים כי כלול מכל אלה חמישים שערים.
פירוש. מלכות נקראת ים ע״ש ים החכמה וכשעולה לבינה נקראת הים הגדול, ומאירה אז לזו״ן שהם תחתיה בחמשים שערי בינה, וספינה היא אחת מהמדרגות המתוקנות להוליך את יורדי הים לכל צד.
וכאן מבאר התקונים את מאמר הגמרא של רבה בר בר חנה בז״א דאצילות הכולל ו"ק שנקראים אפרוחים טרם גמר גדלותם. כי הם בבחינת יניקה ומקבלים ה״ג דאימא המתחלקים לי׳ פעמים ה׳ ונקראים נ׳ שערים, ונקראים פרחים, מטעם שהם פורחים ומתגדלים בהדרגה מנה״י לחג״ת, ומחג״ת לגדלות א׳ שהם חב״ד דנשמה ואח״כ עולים לגדלות ב׳ שהם ג״ר דחיה, וכמו שיש ו״ק בז״א, כן יש ו״ק לנוקבא, וההפרש הוא כי ו״ק דז״א נקראים אפרוחים וו״ק דנוקבא נקראים ביצים והטעם הוא כי ו"ק דז״א יש להם אור הרוח אשר חיותם נכרת, לכן נקראים אפרוחים משא"כ ו״ק דנוקבא שאין בהם אלא אור הנפש שאינה נכרת עוד שום חיות בהם, לכן נקראים ביצים. ושניהם מקבלים מן הבינה ולכן שואל על איזה ו״ק מדבר המאמר אם על ו״ק דז״א הנקראים אפרוחים או על ו״ק דמלכות הנקראים ביצים. ומשיב שהמדובר הוא על ו״ק דז״א.
ולהבין מקוריות ענין חמשים שערי הבינה המתפשטים עד ספירת ההוד ולא יותר ולמה רק חמשים ולא מאה הלא בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל אחת כלולה מעשר, א״כ צריכות להיות מאה ספירות, נבאר את הרע״מ, פרשת פנחס אות קצ״ד, כתוב שם וזה לשונו: אמר בוצינא קדישא אי הכי בינה דרגא דילך ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה שנאמר ונתת מהודך עליו. א״ל שפיר קא שאלת, ה׳ סלקא באת י׳ חמש זמנין עשר לחמשין תרעין דבינה, ואתפשטותא דלהון מחסד עד הוד הן חמש, עשרה בכל ספירה אינון חמשין. ובגין דא מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא. עכ״ל. וצריכים להבין כי כאן כתוב אשר בוצינא קדישא שהוא ר״ש אומר למשה רבינו בינה דרגא דילך, וחז״ל אמרו (במסכת ר״ה כ״א) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד, הרי שלא זכה לבינה בשלמות.
והענין הוא כי נודע שמחמת עליית מלכות לבינה בפרצוף א״א יצאה בינה שלו לחוץ מהראש והיא בגרון שלו. כי קומת הבינה נחלקת לב׳ פרצופים ג״ר וז״ת והם בינה ותבונה. והוא מטעם הרושם של הה״ת אשר במסך דראש א״א מתחת מו"ס שהוציא את בינה דא״א לחוץ מראש אל הגרון שמסך זה אינו שולט כלל על ג״ר דבינה להיותם בחסדים מכוסים הדוחים חכמה בלאו הכי. וע״כ נחלקים בינה ותבונה לב׳ פרצופים נבדלים אשר בינה נשארת תמיד בבחינת ג״ר. ותבונה יצאה מבחינת ג״ר לבחינת ז״ת חסר ראש. ונבחן שהן נתחלקו לחמשים וחמשים. כי קומת בינה השלימה היא מאה ספירות, שהן עשר ספירות הנכללות זו מזו, ועשר פעמים עשר הן מאה.
אמנם אחר שנתחלקו ולא נשארו בתבונה אלא ז״ת כלולות זו מזו דהיינו ז׳ ספירות שבכל אחת ז׳ ספירות, וז׳ פעמים ז׳ הן מ״ט, היינו חמשים חסר אחת, וזה מורה שהן חסרות ג״ר וראש הנקרא כתר שהוא שער הנ׳ והוא כל מחצית הפרצוף העליון, הנקרא בינה אשר נחלקה, ונעשה לפרצוף מיוחד. והן מכונות משום זה מ״ט שערי בינה חסר אחד. אמנם השער האחד הזה פירושו כל חמשים השערים העליונים של בינה עלאה. אמנם גם הבינה העליונה איננה שלמה, כל עוד שהתבונה אינה מתחברת עמה להיות פרצוף אחד. והיא נחשבת ג״כ לחסרה מהשער העליון שלה, שהוא כתר. וג״כ מטעם הנודע כי חסרון נה״י דכלים גורם חסרון ג״ר דאורות. כי באמת גם ג״ר דבינה יצאו מן הראש דא״א לבחינת גרון וגוף, אלא משום שהם בסוד כי חפץ חסד הוא, ובוחרת בחסדים יותר מבחכמה, ולפיכך אין יציאתה מראש לגוף פוגמתה כלל, כי הרי אפילו בעת שהיא נמצאת בראש א״א אינה מקבלת ממנו חכמה, ולכן אין לה שום פחיתות במשהו מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש א״א, ונחשבת גם עתה לראש גמור וכאילו לא יצאה מן הראש דמי. ועכ״ז בהתחשב בהשפעת החכמה הרי גם היא חסרה ג״ר כמו תבונה. באפן שכלפי עצמה היא נבחנת לראש גמור, וכלפי אבא שהוא חכמה נחשבת גם הבינה לבחינת ז״ת חסר ראש, כי אינה יכולה לקבל ולהשפיע חכמה מכח הרושם של הה׳ תתאה שנשארה במסך דראש א״א, הרי שגם בינה חסרה ג״ר בערך אבא. אכן אין הבינה נחשבת משום זה לבחינת מ״ט שערים כמו התבונה, כי מ״ט שערים מורה שאין בה עצמה אלא ז״ת, דהיינו ז׳ פעמים ז׳ שזה צודק רק בתבונה. אבל בינה בערך עצמה עכ״פ היא בג״ר גמורות, ואינה חסרה ראש, אלא כאן הם נבחנים בהבחן אחר, והוא בשם מ״ב שהן ארבע האותיות הפשוטות שבשם הוי״ה. ויוד אותיות המילוי. וכ״ח אותיות מלוי המלוי העולות יחד למ״ב, וזה מורה על מה שהם מקבלים מהבחינה שכנגדם בג' הפרצופים הראשונים דא״ק עד טבורו, ונודע שפרצופי א״ק הם בחינת חכמה, וע״כ בחשבון זה נבחנת בינה שחסר לה השער המ״ב העליון, דהיינו בחינת ג"ר דחכמה שנקרא ראש או כתר, ומבחינה זו אין בה אלא מ״א שערים, כי השער הזה נכלל באבא בסוד ג״ם צפור מצאה בית וגו', אשר השער העליון החסר לאמא נשאר באבא, ויש לאבא ג״ם שערים ולאמא א״ם שערים וביחד הם ב׳ פעמים מ״ב.
נמצא שיש לנו ג׳ הבחנות: אבא שהוא בחינת ג״ם, אמא שהיא בחינת א"ם, ותבונה שהיא בחינת מ״ט. ובזה נבין היטב את כל הדברים הנ״ל, כי חמשים שערי בינה בכלל הם מ״ט שערי תבונה שהיא מחציתה התחתונה של בינה עליונה, אשר עם השגת המחצית העליונה נשלמת בנ' שערים. ומה שכתוב בזהר שמשה זכה לבינה, היינו כי זכה לבינה העליונה בסוד מ״א שערים. ומה שאמרו חז״ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חסר אחד, היינו מטעם שכל עוד שבינה ותבונה נחלקות לב' פרצופים, אז נחשבות שחסרה להן מחציתן העליונה שהיא בחינת הכתר שלהן, כי לבינה חסר השער המ״ב, שביחס לחכמה הוא שער הנ' ולתבונה חסר השער הנ'.