תוכן

לח) ובפסוק זה יש ז' תיבות, נגד חיי אדם ע' שנה. ואח"כ מת, וזש"ה ​והארץ היתה תוהו שהוא הגוף הנקרא ארץ, היתה תהו, ר"ל תימה, שאדם מתמה מאוד, כשראה צורת הגוף אחר מותו, שהיה בחור אדמוני ויפה עינים, ואח"כ אחר מותו, נשתנה לירקון, ומסריח, שמתמיה ומבהיל את האדם, כשרואה פני האדם שהוא בוהו והאדם יחשוב כי אחרי מותו אבדה תקותו ח"ו, ולא ישוב עוד לחיות, וז"ש ובוהו, ואמר שאינו כמו שהוא חושב, כי אותו עצם הלו"ז, עדיין בו הנשמה מחופפת עליו עד יום התחיה, ואין המיתה זו אלא כישן ויקץ, וז"ש וחושך על פני תהום, אותיות תהו"ם המו"ת, כי האדם במותו, אינו אלא כיושב חשך, ואחר כך יצא לאורה, כי רוח אלקים מרחפת, כלומר הנשמה אינו מניחתו, כי כשהיה בתוכו ממש, היה מחיה אותו בעצם, ואם היה מסתלק ממנו לגמרי, לא היה עוד שום תקוה, כי היה עצמותיו נרקבין והולכין, ואף הלו"ז לא היה נשאר בו. ועכשיו, רוח אלקים דהיינו נשמתו, מרחפת על עצמות, וז"ש מרחפת על פני המים, בזכות התורה שלמד חופף עליו. ועל המים דקאמר, היא התורה, כמו הוי כל צמא לכו למים. א"נ המים דקאמר, הוא הטל, והנשמה חופפת עליו על העצמות, וממתנת ע"פ המים, שאז יאיר אורו, כענין כי טל אורות טלך, הנאמר בטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים. כי היה בחשך, ואז יאיר אורו באותו הטל, והוא יתברך שומר אותו העצם שהוא הלו"ז, שארז"ל שנשאר באדם לעולם, כי משם הוא שב להבנות בזמן התחיה וזה שאמר הכתוב ובוהו, כי בו עדיין לחלוחית, לשוב ולהחיות ע"י אותו העצם, ואותו העצם אינו מתקיים, אלא בכח הנשמה החופפת עליו כדאמרן.