זהר

לח) קיימא את א לא עאלת. אמר לה קב"ה : אלף, אלף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון. אמרה קמיה : רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו, דהא יהיבתא לאת בית נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא עלאה, לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא. אמר לה קב"ה: אלף אלף, אע"ג דאת בית בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך. בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא, לא הוי אלא באת אלף.

פירוש הסולם

לח) קיימא את א' וכו' : עמדה אות א' ולא נכנסה. אמר לה הקב"ה : אלף אלף, למה אין את נכנסת לפני כשאר כל האותיות. אמרה לפניו: רבון העולם, כי ראיתי שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני. ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר. אמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב', נברא העולם, את תהי ראש לכל האותיות, אין בי יחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. וכל היחוד אינו אלא באות א'.
פירוש, כי כבר ידעת שכל אלו השאלות של האותיות, הן העלאת מ"ן של האותיות, והתשובות הן סוד ירידת המ"ד, כנ"ל. והנה השלימות הגדולה הזו שבאות א', לא תתכן בה אתעדל"ת אלא רק בכח אתעדל"ע לבד. כמ"ש בזוהר (ויקרא אות פ"א), על הכתוב  ​נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. דלא תוסיף קום מעצמה אלא קב"ה יוקים לה. ע"ש. ולפיכך הן בהתחלת האצילות של המוחין דג"ר, דהיינו בעודם בסוד שעשועים בהיכל או"א, שבזה עוסק הזהר בדרוש שלפנינו, והן בגמר התיקון, לא תתעורר האות א' בהעלאת מ"ן מתתא לעילא, כדרך יציאת המוחין דג"ר במשך שתא אלפי שני, אלא הכל יהיה בסוד אתערותא דלעילא בלבד. שז"ס לא תוסיף קום מעצמה אלא קב"ה יוקים לה. וזהו שאומר כאן, קיימא אות א' לא עאלת אמר לה קב"ה, א' א' למה לית אנת עאלת. מורה, כי הא' לא נתעוררה כלל בהעלאת מ"ן כמו שאר האותיות עד דאמר לה קב"ה, שז"ס, קב"ה יוקים לה. ע"ש היטב בהזוהר. ואמרו, א', א', פעמים, הוא להורות על ב"פ הנ"ל, הראשונה היא בעת שהיו האותיות בסוד השעשועים, והשניה רומזת על גמר התיקון, כי אז ג"כ קב"ה מעצמו יוקים לה.
וז"ש, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא: כי הטעם שלא הרהיבה הא' להעלות מ"ן מעצמה, הוא, משום שראתה שכל האותיות יצאו בלי תועלת, כי נתברר שיש בכל הקומות בחינת זה לעומת זה, לפיכך חשבה שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה מה אנא אעביד תמן כי ראיתי שאיני טובה יותר מהן.
וז"ש, ותו דהא יהיבתא לאת ב' נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עילאה לאעברא וכו': וטעם ב' שלא הרהבתי לעלות מ"ן, הוא משום שראיתי שכבר קבעת עיקר בנין כל פרצוף במדתה של האות ב' בסוד הכתוב עולם חסד יבנה, כנ"ל, ע"כ לא היה לי ספק שיהיה עוד אפשר איזה שינוי בזה, כי אין מדרך המלך להעביר מתנה שנתן לעבד זה וליתן אותה לעבד אחר.
וז"ש, א"ל קב"ה א' א' אע"ג דאת ב' בה אברי עלמא את תהא ריש לכל אתוון: פירוש, כי הן אמת שכבר נברא העולם באות ב' וגם זה אמת שלא אעביר מתנתה לאחר. אמנם לא נברא במדתה אלא בחי' ו"ק בלי ראש כנ"ל, וא"כ עדיין האתוון חסרות ראש, כי לא יכשרו לפריה ורביה זולתו, לכן את תהא משמשת להמשכת הראש לכל אתוון, דהיינו בחינת המוחין דג"ר, שהם המוחין דפב"פ והולדה.
וז"ש, לית בי יחודא אלא בך, בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא: כלומר, כי אין היחוד שלי מתגלה בעולם אלא במדתך, ועוד נוסף, כי כל ענין שכר, עונש, ותשובה, שעליהם יתגלה גמר התיקון, לא יהיו אלא בך, כי בחינת הב' קבעתי רק לעיקר הפרצוף, שלא יהיה תלוי כלום במעשה התחתונים, ואפילו אם יריעו מעשיהם לא יגיע מזה שום שינוי באלו המוחין כנ"ל, אמנם המוחין שבך תלויים לגמרי במעשה התחתונים, אם יריעו מעשיהם יסתלקו המוחין דג"ר שבך, ואם יחזרו בתשובה, ימשיכו שוב המוחין דג"ר. וזה אמרו בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא. חושבנין, מורה אם יקלקלו מעשיהם, בסוד הכתוב ​אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, (קהלת ז'). כי אז יסתלקו המוחין דג"ר. ועובדי דעלמא, מורה, על העלאת מ"ן ע"י מעשים טובים, כי אז יחזרו וימשיכו המוחין דג"ר. וכל יחודא לא הוי אלא באת א', זה רומז על היחוד הגדול של גמר התיקון, יהיה ג"כ באת א'.