פירוש הסולם
לח)
וכד סיהרא אתפגים וכו': וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע, אז כל אלו הנשמות שיוצאות בעת ההוא, אף על פי שכולן טהורות, וכולן קדושות, כיון שיצאו בשעת הפגם, הרי בכל המקומות, דהיינו הגופים, שהנשמות מגיעות, כולם נשברים ונפגמים בהרבה צער ובהרבה מכאובים. ואלו הם, שהקב"ה רוצה ואוהב אותם אחר שנשברים, ואף על פי שהנשמות הן בעצבות ולא בשמחה.
ביאור הדברים. יש ב' מיני פגם בלבנה שהיא הנוקבא. א) בעת שהיא בשליטת השמאל, שהיא
בחינת חשך דאמא, שמבחינת פגם זה מדברים בספרי קדמאי
(לעיל אות ל"ב) ב) מבחינת הנחש הרע שנגרם בחטא עץ הדעת בסוד
לא זכי הא רע, שנגלה מדת הדין שבנוקבא מצמצום א', שאינה ראויה לקבל האור, (
כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ד אות קכ"ג ד"ה אמאי עש"ה). וזהו שמדייק ר' שמעון, ואומר,
וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא, שהפגם היא מבחינת הנוקבא עצמה, מכח שנגלה, שאינה ראויה לקבל אור, על ידי הנחש הרע בחטא דעצה"ד. ופגם הזה אינו נוגע לנשמות שבתוכה כלל, כי הנשמות, הן נמשכות מבינה שעליה לא היה שום צמצום, ועם כל זה, גם הן נפגמו עם הנוקבא, וז"ש
כל אינון נשמתין דנפקין אע"ג דכלהו דכיין, וכלהו קדישין, כי הפגם הזה נוגע רק לנוקבא לבדה, ולא לנשמות הבאות אליה מן הבינה כנ"ל, עכ"ז,
הואיל ונפלו בפגימו, בכל אלו אתרי דמטו אינון נשמתין כלהו אתברי ואתפגימו, כי להיותן בתוך הנוקבא נפגמו הנשמות ביחד עם הנוקבא, ודומות כמו שהיו חלק מנוקבא, וע"כ כשהן באות אחר כך ומתלבשות בתוך גוף בן אדם, אע"פ שהאדם הוא צדיק, נפגם גופו מפאת אותה הנשמה שנתלבשה בו.
אמנם הדברים צריכים ביאור, כי איך אפשר לומר זה שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק שעל ידי תקון זה, נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה, ותקון זה מתחיל מבינה בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא, כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש, שנשארה במ"י ואתוון אל"ה הורידה אל הנוק', ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה,
(כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף כ"ו ד"ה וזה אמרו ע"ש היטב בכל ההמשך) וזסו"ה
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן ה"ס חכמה, ונהר ה"ס בינה, וגן ה"ס מלכות. ואומר שע"כ יצא הנהר שהיא בינה מן העדן שה"ס חכמה, ונתמעט לו"ק חסר ראש, הוא כדי להשקות את הגן, דהיינו ליתן מוחין לנוקבא, כי ע"י יציאה זו השפיעה הבינה הקטנות אל הנוקבא, ואחר שקבלה הקטנות שלה כבר ראויה לקבל גם הגדלות שלה, וע"כ מתחיל ר"ש המאמר,
בההיא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק וכו', כי הוא המכשיר לנוקבא לקבל הקטנות דאמא, שה"ס עיבור, ועי"ז יכולה לקבל גם הגדלות. ועל דרך זה אחר שנשלמה הנוקבא והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם, אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תקונה, ואינם ראוים לקבל אור הנשמה, היא חוזרת ומתמעטת לבחינת ו"ק בלי ראש, שה"ס הפגם של נחש הרע כנ"ל, שעי"ז נפגמות גם הנשמות שבה כנ"ל, ומשפעת את נשמות הפגומות לבני אדם, כדי שגופם יקבל את הפגם והקטנות של הנשמות, ואז נעשו הגופים מוכשרים לקבל גם את אור גדלות הנשמות. והבן היטב. הרי שענין הפגם הזה, אשר הנשמות פוגמות את הגופים, הוא לתקון הגוף להכשירו לקבל אור הגדלות.
וז"ש
ואילין אינון דאתרעי בהו קב"ה לבתר דאתברו, כי אחר שהגוף נשבר ע"י הפגם והקטנות של הנשמה, שנעשה בזה כלי לקבל גם את הגדלות של הנשמה, אז רוצה בהם הקב"ה. מה שאין כן בטרם שהגוף נשבר מחמת פגם הנשמה, אינו רוצה בהם הקב"ה. כי אינו ראוי לקבל אור הנשמה, להיותו נמשך מן נוקבא מטרם תקונה, שצמצום א' רוכב עליהם כנ"ל.
