זהר

לח) חד נטילת ידים, דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין, ידים מזוהמות פסולות לברכה, בגין דאינון שניות לטומאה, דאיהו אב הטומאה, דאיהו ראשון כד אינון מסאבות, וכד אינון טהורות אינון שניות לברכה, דברכה לא שריא אלא על טהרה. כהנא דאיהו איש טהור, איש חסד, שריא עליה ברכתא. הה"ד, כשמן הטוב על הראש וגו'. ובגין דא, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. ואוקמוה, כל כהן המברך, מתברך. ושאינו מברך, אין מתברך. ואוקמוה מארי מתניתין, כל ברכה שאין בה אזכרה ומלכות לאו שמיה ברכה. מלכות אדני.

פירוש הסולם

לח) חד, נטילת ידים וכו': ועתה הם דברי רעיא מהימנא, שמפרש עשרת הדברים הנ"ל, (ועי' לעיל פנחס אות תר"כ) שאדם צריך לעשות בסעודת שבת. הראשון שהוא נטילת ידים, פירושו הוא, כי כך העמידו חכמי המשנה, ​ידים מזוהמות פסולות לברכה, משום שהן שניות לטומאה (​ידים פ"ג מ"ב) כי כשהידים טמאות הן אב הטומאה, שהוא ראשון לטומאה, וכשהן טהורות הן שניות, וראויות לברכה, כי הברכה אינה שורה אלא על טהרה. כי הכהן שהוא איש טהור, איש חסד, שורה עליו הברכה. ז"ש, ​כשמן הטוב על הראש וגו'. ומשום זה, ​דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. והעמידו, ​כל כהן המברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך. והעמידו בעלי המשנה, ​כל ברכה שאין בה אזכרה, דהיינו שם הוי"ה, ומלכות, דהיינו מלך העולם, אין שמה ברכה. מלכות, היא השם אדני. וע"כ צריך להיות בכל ברכה אזכרה שהוא הוי"ה, ומלכות שהיא אדני.